בפעם שעברה סיפרתי
לכם קצת על האירועים המרכזיים בחיי, אשר גרמו לי לקבל את ההחלטה לעסוק במקצוע הכי הכי שיש.
כאשר החלום המהותי לגבי מי אני החל לרקום עור וגידים, התחלתי להתחבט בשאלה האם הציונים שלי מספיקים? כמה אקבל בבחינת הפסיכומטרי והאם זה יספיק?
אני מודה, במהלך לימודי בתיכון נחשבתי לתלמיד מעל לממוצע, עד לשנה האחרונה כאשר החלו לעניין אותי מיליון ואחד דברים חוץ מלימודים (גיל ההתבגרות או לא?), באותו השלב אפילו המנהלת הפדגוגית של בית הספר יצאה בהכרזות מרחיקות לכת: "מאיר אתה אחד מהתלמידים שאני בטוחה שלא יצא מהם כלום".
אחרי הצבא נוכחתי לדעת כי שנותיי בבית הספר לא יתרמו לי הרבה לקבלה לבית הספר לרפואה, ולכן החלטתי לחפש אופציות אחרות כדי להגשים את החלום. האופציה הראשונה הייתה להצליח בבחינת הפסיכומטרי ולהתקבל לבית ספר לרפואה בארץ, האופציה השנייה הייתה לצאת ולחפש בית ספר לרפואה בחו"ל. החלטתי לנסות את שתיהן בו זמנית.
התייעצתי עם הוריי לגבי הלימודים בחו"ל
והיכן. האפשרויות היו מרובות: צ'כיה, רומניה, ליטא, הונגריה, אנגליה, ארה"ב ואיטליה. לאחר חיפושים רבים אחרי המקום האידיאלי לבלות בו את שש השנים הבאות של חיי נפטר אבי בפתאומיות והאופציות הפכו לדלילות ביותר. ידעתי שעכשיו אין בידי את האפשרות הנזילה של מימון הלימודים והמחייה על חשבון ההורים, לכן החלטתי לנסות ולמצוא מקום לימודים בו אוכל לשלב גם עבודה לצורך מחייתי.
הפור נפל. החלטתי לנסוע וללמוד באיטליה. נרשמתי ללמודי איטלקית בקורס מיוחד ליוצאים ללימודים המשלב גם לימודי שפה עם הכנה לבחינות הכניסה לפקולטה לרפואה (באיטליה יש בחינת כניסה לכל הסטודנטים הרוצים ללמוד רפואה). באותו הזמן גם למדתי לבחינת הפסיכומטרי. כאשר הגיע המכתב המיוחל עם תוצאת בחינת הפסיכומטרי גיליתי שהציון שקיבלתי מספיק גם ללימודי רפואה בארץ, אבל ככל שהתקדמתי במסגרת הקורס ללימודי איטלקית אהבתי יותר ויותר את הרעיון של לימודים בחו"ל, שיאפשרו לי עצמאות מוחלטת וספיגת תרבות אחרת, ולא סתם תרבות אלא תרבות איטלקית.
סוף סוף הגיע היום המיוחל בו עליתי על המטוס לאיטליה בפעם הראשונה בחיי (לא ידעתי עדיין דבר על ארץ המגף בה בחרתי להתגורר לתקופה ארוכה). מזוודות בגודל של בית ובמשקל של פיל התקבלו בהבנה על ידי צוות סבלי המטוס שהיה חכור לסטודנטים היוצאים ללימודים.
הגענו לאיטליה. השפה, הריחות, הטעמים והארכיטקטורה גרמו לי להרגיש ברקיע השביעי. את שלושת החודשים הראשונים העברנו בפירנצה (למי שלא ביקר עדיין מומלץ ביותר זו אחת הערים המרהיבות בעולם) לאחר מכן כל אחד הפליג לו אל המקום בו בחר ללמוד ואני נשארתי. העיר, האנשים, האוכל ועוד עשרות דברים גרמו לי לבחור בפירנצה כעיר בה אני רוצה ללמוד.
אך הקשיים רק הלכו ונערמו. למרות קורסי ההכנה, השימוש בשפה האיטלקית לא היה קל בכלל. אפילו קניית מצרכים בסיסיים בסופר הפכה למשימה קשה מאין כמוה. אני זוכר שאפילו לצורך קניית קרטון חלב הייתי עושה שימוש כמעט בכל אוצר המילים שידעתי אבל גם זה לא הספיק: "סליחה היכן ניתן למצוא את ה... נו... זה שמייצרת הפרה... היה משפט שכיח בחיי היום יום שלי".
למרות כל הקשיים החלום התגשם, ולאחר שש שנים חזרתי לארץ כאשר התעודה המיוחלת בחיקי ואין מאושר ממני. אני ממליץ בחום לכל מי שרוצה להשיג מטרה או חלום, אל תהססו. גם כאשר הסיטואציה העומדת לפניכם נראית בלתי אפשרית, אין דבר העומד בפני הרצון. הבלוג מוקדש לכל מי מכם שרוצה להגשים חלום.
Salve a tutti (שלום לכולם)
הכותב הוא מתמחה בפנימית וביחידת הכבד, משמש כיושב ראש ועד הרופאים הצעירים, בוגר אוניברסיטת בולוניה באיטליה. בן 32 ואב לשלושה
