יום חמישי. השעה 11:00 בבוקר. בדיוק כשסיימתי פגישה עם חולה במרפאה צלצל הטלפון. מהצד השני של הקו שאלה מפתיעה: "את יכולה לטוס עם חולה לניו יורק?". אני מגמגמת קצת ומבקשת להשיב עוד 10 דקות.
לקחתי רגע עם עצמי וקלטתי שזו הזדמנות מדהימה לאסוף כוח אחרי תקופה מתישה בעבודה ולנוח מעט בטיסה. עבודת ההכנה היתה מורכבת ומסובכת ותלויה בעזרתם של המון אנשים טובים: צלצלתי לאחראית שלי במיון, ואת ההפתעה שנחתה עלי לפני רגע הנחתתי עליה. אלא שאז התחילה המשימה הקשה להוריד אותי מהמשמרות במיון עליהן הייתי כבר רשומה.
אחרי טלפונים רבים חברות לקחו את המשמרות (כל כך כיף לעבוד במקום בו עוזרים אחד לשני), עכשיו יכולתי לאשר שאני טסה. עוד טלפון אחד נשאר לי לבצע למרכז ההשתלות הארצי כי אני גם מתאמת השתלות ריאה וחייבת להודיע על יציאה מהארץ, טלפון נוסף לבוס שלי במכון הריאה והנה אני חופשית כציפור דרור להכין רשימת ציוד לטיסה.
בשלב זה עברו מאמציי להכנת ההטסה. שאלתי את פרופ' לינטון, האחראי על ההיטס הרפואי, מי הרופא שטס איתי והוא ענה שד"ר מיכה שמיר. נרגעתי. מניסיון של הטסות רפואיות
רבות למדתי שאחד הדברים הכי חשובים להצלחת הטסתו של חולה קריטי זה צוות מנוסה ומיומן. חיפשתי מידע על החולה על מנת להעריך את הצרכים. נמסר לי שמדובר בתיירת בת 16 שהגיעה לטיול בישראל במסגרת אחד הארגונים הציוניים המציגים את ישראל לנוער הגולה. היא לקתה באי ספיקת כבד וכליות חריפה ומאושפזת מונשמת בטיפול נמרץ פנימי. הצוות המטפל קבע השתלת כבד דחופה כאמצעי היחיד להצלת חייה.
מכיוון שהיצע האיברים להשתלה בישראל נמוך, הסיכוי למצוא כבד תוך 48 שעות במדינת ישראל אפסי, ולכן היה צורך להטיס אותה במצבה הרפואי האנוש לארה"ב.
עכשיו מחכים לאישור מאל-על שמנסים להוריד נוסעים מהטיסה כי האלונקה והציוד הרב מצריך בערך 12 מקומות במטוס שבו ניצור יחידת טיפול נמרץ קטנה. אין דבר העומד בפני הרצון ובעת צרה נחלצים כולם לעזרה וגם משימה זו הוכתרה בהצלחה. ההמראה תוכננה לחצות הלילה.
ד"ר שמיר ואני מכינים רשימת ציוד ובודקים, כל אחד בנפרד, שכל הציוד קיים ותקין וגם חושבים על תקלות אפשריות על מנת להיות מוכנים לתת להם מענה. לאחר תום ההכנות לא נותר זמן לנוח. בקושי מקלחת מרעננת הספקתי לתפוס. בתשע בערב כבר אספנו את החולה מהטיפול הנמרץ, חולה לא יציבה עם הפרעות אלקטרוליטיים ונטייה לדמם ולכן לקחנו מנות דם בצידנית ליתר ביטחון.
ביציאה מהיחידה עוצרת אותי בת משפחה של המטופלת ונותנת לי מטבע עטוף בנייר, סגולה לכך שנגיע בריאים. היא ביקשה שאתן אותו לצדקה לאחר שננחת בשלום. העברתי כבר חולים מורכבים מישראל ואל ישראל אבל כל מקרה הוא התרגשות מחדש בגלל הציפייה והדאגה שנגיע בשלום ונצליח לעזור.
מבצע העלאת והכנסת החולה למטוס היה מורכב בגלל עיכוב בהכנסתנו למטוס. במטוס יושבים כבר נוסעים רבים במקומותיהם בעוד אחרים חוסמים את המעברים בנסיונם להגיע למושבים יחד עם שקיות הקניות של הדיוטי פרי. אלה דקות חשובות של התארגנות חיבור כל המכשירים: הנשמה, חמצן, מוניטורים ועוד. הצוות מזרז אותנו, אך עלינו לסיים את כל ההכנות לפני שנעזוב. כל פריט צריך להיות במקומו, יש לוודא שהחמצן והחשמל תקינים והחולה קשורה היטב למיטתה. כל טעות עלולה להתברר בהמשך כהרת אסון. החולה שהבינה את הקושי הייתה נחמדה אלינו ואפשרה לנו להתרכז בהכנות.
המטוס המריא. רגעי ההמראה אשר מעמיסים כוחות גרביטציה על החולה לא פגעו במצבה. עם הגעת המטוס לגובה שיוט יצאו הדיילות לחלוקת שתייה ואני יכולתי לעבור למצב "טייס אוטומטי". הייתי רגועה אבל לא מספיק בשביל לנוח ולכן התנדבתי לשמור על החולה ראשונה.באופן מחמם לב צוות הדיילים גילה אמפתיה אדירה כלפינו. הם פינקו אותנו והיו דרוכים לתת מענה לכל בקשה.
הטיסה נמשכת בשגרה מורכבת מאוד שכללה שמירה על פרטיותה של החולה בכל דרך אפשרית. אני מוודאת שהיא מכוסה, מסתכלת שהוילונות מסתירים את רובה אך מותירים לי חרך השגחה, אני עוקבת כל הזמן על מלאי החמצן על מנת להעביר את החמצן למיכל השני במועד, מוודאת שכל מכשיר מקבל זמן טעינה מספק (חלקם עובדים על בטריות). אני עוקבת אחרי הסימנים החיוניים ומתעדת אותם, מקפידה לתת תרופות במועדים שנקבעו מראש, צינור ההנשמה מנוקה
תדירות על ידי סקשן והתנוחה מוחלפת ככל הניתן כדי למנוע פצעי לחץ. סיעוד טיפול נמרץ בגובה 13 ק"מ מעל הדסה בינתיים עובר בשלום.
לקראת הנחיתה החיוך מתחיל לחזור לשפתיים. הנה זה תכף נגמר. מדובר בכל כך הרבה אחריות ומתח עבורי. כל הנוסעים ירדו ועכשיו צריך להוריד את החולה. אין אפשרות לצאת דרך דלת אחורית כמו בישראל ולד"ר שמיר היצירתי יש פתרונות. לוקחים את עגלת האוכל של המטוס ועם קרש גב מניחים את החולה עליה. דחיפה קלה והנה אנחנו גולשים לאורך המטוס ללא מאמץ. בחוץ ממתינים לנו חום, לחות ואמבולנס. נוסעים לבית חולים קולומביה טיפול נמרץ ילדים. שם כבר מחכים לנו.
החולה מועברת למיטה. אני מסייעת לאחיות ומפעילה את הרופא המקומי. האחיות האמריקאיות המומות מהיוזמה ומודיעות לי שללא ראיון עבודה שמור לי מקום עבודה במחלקה. אני אומרת תודה אבל שאני קשורה מדי לישראל. הן מתעניינות, שואלות שאלות. אחיות הן אחיות, לא משנה באיזו ארץ או תרבות.
עכשיו הגיע הרגע הקשה יותר מבחינה רגשית, לפגוש את האם והאב שהמתינו דרוכים לבתם החולה בניו יורק יש לי מחנק בגרון. הבת הקטנה שלהם, שבסך הכל נסעה לטיול, חוזרת מונשמת במצב קשה הביתה. אני מודה לאלוהים שהצלחנו להביא אותה בחיים לביתה. המשפחה מודה לנו ומיד מציעה לנו להתארח בביתה.
כעבור שבוע חזרתי לישראל. את המטבע כמובן מיהרתי לתת לצדקה ברגע שהגעתי. הילדה עברה השתלת תוך פחות מיממה לאחר הגעתה. כה אנוש היה מצבה שהיא הייתה בראש הרשימה הלאומית, ולא רק של מדינת ניו יורק. אסון של ילד ממדינת טנסי הציל את חייה. היא נזקקה לדיאליזה לתקופה קצרה ולאחר כשבוע שוחררה מבית חולים. קיבלתי תמונות שלה במייל והתרגשתי.
הכותבת היא אחות. משמשת כמתאמת השתלות ריאה וכמתאמת טיפול במרכז COPD
