היא עמדה בפתח חדר הקבלה, מהססת אם להיכנס. לבסוף, נשארה על המפתן, בטנה מזדקרת קדימה. ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי ושאלתי לשמה. הבטן נראתה לי גדולה. "אולי תאומים?" חשבתי בליבי, אך כמו כל מיילדת ידעתי שיש לאמוד את גודל העובר (העוברים) רק בשכיבה.
"שרה..." אמרה בקול חלוש, "קוראים לי שרה כהן, יש לי צירים ובאתי אמ..אמ...לבד". הזמנתי אותה לשכב על המיטה, מיששתי את הבטן ושאלתי את השאלות המתבקשות: "מתי התחילו צירים? באיזה שבוע של ההיריון את נמצאת? האם יש לך כרטיס רפואי...איזה הריון זה? האם ילדת בעבר?".
את כל השאלות שצריך שאלתי, אבל את זו שרציתי לשאול מכל שמרתי בתוכי, שתחכה מעט, עד שניצור קשר,
אולי היא תספר מעצמה.
זה היה עובר אחד. חיברתי את המוניטור והדופק התחיל לרוץ, רושם את עצמו על הנייר. חייכתי אליה, אחזתי בידה עם כל ציר, ניגבתי את פניה. הסברתי שכדאי לבדוק את פתיחת צוואר הרחם.
הפתיחה הייתה גדולה, ראש העובר היה נמוך למדי. בשמחה בישרתי על הממצאים והודעתי לה שאני מקבלת אותה לחדר לידה ואיזה יופי, עוד מעט תלד.
הצירים הגיעו בזה אחר זה ופניה התכווצו לאורכם. הובלתי אותה לחדר הלידה.
שוב עלתה על מיטה, לבושה כבר בכותנת התכולה עם הנקודות, זו המכסה רק את חזית הגוף ונותנת לצד האחורי אוורור מוגזם.
יולנדה המיילדת שיועדה לעבוד בחדר אליו נכנסנו האירה אליה פנים. חזרתי לבסיס האם שלי במשמרת הזו (חדר הקבלה) עם תחושה עמומה ולא ברורה, משהו כבד רבץ על ליבי. הבטתי החוצה וראיתי את חדרי עין כרם הדוממים.
המשכתי לעבוד, אבל התחושה המכבידה לא נעלמה. בחוץ החל טפטוף ויכולתי לדמיין את הקור הירושלמי שיחכה לי בסוף המשמרת.
כעבור כשעה נשמעה צעקה מכיוון חדר הלידה אליו הבאתי את שרה. לאחר מספר דקות נשמעה צעקה נוספת ולאחריה בכי של תינוק. נכנסתי לחדר. שרה החזיקה את התינוק העטוף, ודמעות זלגו מעיניה. השלייה יצאה. יולנדה בדקה שהיא שלמה ואמרה מזל טוב. גם אני הצטרפתי, מחבקת את כתפה.
"תודה", היא לחשה. "הוא דומה לו. גם הוא היה שחום כזה והיה לו אף עם נוכחות. היום זה השלושים. רק הבוקר עלינו לקבר. זה היה אוטובוס. הנהג אפילו לא שם לב. המשיך לדהור. דרס אותו במעבר חצייה. הוא כל כך חיכה לתינוק. רצה לקרוא לו על שם אבא שלו".
"אני כל כך מצטערת", השבתי. "אלך להכין לך כוס תה. כמה סוכר?". התה של אחרי הלידה הוא תה מנחם, אני אומרת בדרך כלל ליולדות, אבל עכשיו שתקתי. המחנק טיפס לי בגרון.
יולנדה יצאה לשים את המכשירים השונים במיכל האיסוף. נעמדתי מולה ובלי שהתכוונתי נפלתי לזרועותיה האיתנות. לאחר רגע ארוך היא אמרה: "אלך להכין לנו כוס תה. את יודעת... התה של אחרי הלידה הוא תה מנחם..."
הכותבת היא מיילדת, מורה בביה"ס לסיעוד ע"ש הנרייטה סאלד של הדסה והאוניברסיטה העברית
