אורי הייטנר, בעקבות רשימתך
"מלחמת תרבות עכשיו", לא ברור לי למה "מלחמה": במי יש להילחם, ומהי תת-תרבות, מי מחליט או מי יחליט מהי תרבות ולאילו סוגים היא נחלקת. מהי "תת-תרבות ההטפשה", כפי שאתה מגדיר? האם היא זו שהופכת את המשתתפים בה ל"טיפשים"? מי קובע זאת, ובזכות מה הוא רשאי לעשות זאת? מי קובע מה מעדן את הנפש, מעשיר אותה, מרחיב את אופקיה, מגרה את סקרנותה (האם רק קונצרט או הצגה, ספר או אוניברסיטה)?
ובכלל, אורי, מי שמך להשמיע או להגיד לאחרים מהי התרבות העליונה. מי שמך לקבוע גבולות לתרבות רדודה או צרת אופק. יש אנשים כמוני - הממשיכים לקרוא ספרים, לראות הצגות, להקשיב להרצאות, לנסוע לטיולים, להאזין למוזיקה, ולאו דווקא ישראלית או יהודית, ועל-אף הכל - ליהנות מהתוכנית ה"רדודה", "האח הגדול".
לדעתי, אפשר, בעזרת פרקים מתוכנית "ההטפשה" (כדבריך) - להפיק שיעורים, מערכי פעולה וסדנאות על ערכים והתנהגויות של בני אדם. אפשר ללמד מהי תרבות, מבלי לקטלג ולקבוע את סוגיה.
מיליון וחצי בני אדם - ילדים, נוער ומבוגרים - דנים יום-יום בלהט, כבר שלושה חודשים, על התנהגות נאותה או נלוזה,
מתווכחים על המאבק בין "מתנשאים" ו"מקופחים", מדברים על אלימות, על מעמד הגבר והאישה, על נכויות, וגם על הומוסקסואליות שמתגלה בצורה אחרת, ומגדירים מהו "טוב" ומהו "רע".
לו היו כל אלה נלמדים בעזרת המורים, המדריכים והמחנכים, לאחר צפייה משותפת בסדרה ה"מטופשת" - היינו רואים שהיא ממחישה יותר מכל ספר או תיאוריה סוציאליסטית.
בעזרת פרקים מתוך "תת-תרבות" זו, אפשרי לפתח שיחות על הכוחנות והדורסנות המתגלות בחברת בני האדם, בעיקר בחברה הקפיטליסטית שהגיחה גם לתוך החברה הקיבוצית; ומול כל אלה אפשר להעמיד את בני האדם הקשובים לזולת, היודעים להביע חמלה, שהם יודעי שיחה ומילה, ומרפדים את שיחתם גם במטאפורות, בדעות שונות ובמילים של שיר כזה או אחר.
תרבות נוצרת מהרבה מאוד תבניות שהאדם לומד ויוצר, בחברותא ולבדו. אני סומכת על האדם, ולא על נוסחאות ואבחנות עבשות ומתנשאות.
