| |
מהקיבוץ אל התהילה הבינלאומית
בארצות הברית, בקנדה, באירופה, וגם בפיליפינים וביפן, ממטירים שפע של סופרלטיבים על המנצח ג'יקוב ברגמן. רגע, השם מצלצל מוכר: ג'יקוב, יעקב, יקי... זה לא הקיבוצניק האקורדיוניסט מנצר-סרני? ובכן, זה הוא, ועכשיו הגיע לחופשת מולדת קצרה, כדי לנצח על סדרת קונצרטים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית
ארנון לפיד 
"ג'יקוב ברגמן הפליא לנצח על התזמורת...", "זה היה ניצחונו הגדול של ברגמן...", "ההכנה הקפדנית, הדיוק בניואנסים, השליטה בנגנים... בראבו, מאסטרו ברגמן", "מאהלר נשמע כמו שמאהלר צריך להישמע, בעיקר בזכותו של הקונדקטור, ברגמן..."
אשדות של סופרלטיבים שופעים עיתונים בארצות הברית, בקנדה, באירופה, וגם בפיליפינים וביפן, על מנצח בשם ג'יקוב ברגמן. רגע, השם מצלצל מוכר: ג'יקוב, כלומר, יעקב, זה אולי יקי? הקיבוצניק ההוא, מנצר סרני?
האקורדיוניסט המחונן מהסיקסטיז? החתיך ירוק העיניים ויפה הבלורית, שכל הבנות עשו לו עיניים? ובכן, זה הוא.
בשבוע שעבר הגיע לכאן - העיניים עודן ירוקות, החביבות שופעת, השיער הכסיף - כדי לנצח על סדרת קונצרטים של התזמורת הקאמרית הקיבוצית
(14-6 במארס), וכמו בכל ביקור שלו, שמתרחש פעם-פעמיים בשנה, הוא נרגש כמי שחוזר הביתה: שואף מלוא ריאותיו קיבוץ וישראל, מתענג על קרני השמש, מתרפק על זיכרונות עבר, צוהל עם כל שיחה טלפונית נכנסת מחברים ותיקים.
יקי, הוא ג'יקוב (65), עשה את זה - קריירה מוזיקלית מפוארת - במקום, שאם אתה יכול לעשות את זה בו, כדבר השיר, אתה יכול לעשות זאת בכל מקום. בניו-יורק. מסתבר שהכתובת היתה על הקיר, או על הנייר, כבר בילדותו: "יום יבוא, ויקי ילמד מוזיקה בניו-יורק", כתב אביו, פרדי, בגרמנית, על גב תצלום של יקי, בן ארבע, אוחז בכינור, שנשלח מהארץ לקרוב משפחה בניו-יורק. כינור קטן, בגודל רבע, שקנה לו אביו, היה הכלי המוזיקלי הראשון שאחז יקי. זה היה בשכונת שפירא,
שם נולד וגדל עד גיל חמש. כשנפטר אביו, ואמו, חנה, התקשתה לפרנס את יקי ואת אחותו הפעוטה, אילנה - הוזמנה המשפחה להצטרף אל אחיו של האב, בנצר-סרני.
"כל מה שרציתי, זה שיהיה טוב לילדים", אומרת אימא חנה, בת 93. אז היה להם טוב, והיה טוב גם לה: בקיבוץ הכירה, ונישאה בשנית, לשלמה פינצי, וילדה ליקי אח, אריאל. לימים חלקה את חייה עם חיים פרלמן (אביו של הכנר יצחק פרלמן), הקבור בבית העלמין בקיבוץ. למרות שלא מתוך אידיאולוגיה הגיעה לנצר-סרני, השתלבה בו היטב.
ואשר לכינור, הוא המשיך ללוות את יקי בשנותיו הראשונות בקיבוץ, בעידודם של בוניה וניצה שור, מטפחי המוזיקה המיתולוגיים של נצר-סרני. זה היה הכלי הרציני, ה"פורמלי", ועליו ניגן גם בתזמורת הקיבוצים ("ניגנתי לא רע, אבל לא מספיק כדי לעשות קריירה"). היתה זו סקרנותו הבלתי נלאית לכלים מוזיקליים, שהפגישה את יקי עם הפסנתר, וגם עם כלים "פושטיים" יותר, מפוחית ואקורדיון. בכוחות עצמו למד לנגן עליהם, ניסוי וטעייה, ויצא נשכר: הם הקנו לו מעמד-על, של מי שאי-אפשר בלעדיו: מעבד, מלווה, מרקיד. מסמר בכל אירוע וחג בקיבוץ.
"הרבה יותר ממסמר", מתקנת עפרה אכמון מקיבוץ משמר-העמק, ילידת גבעת-ברנר, שהיתה כוריאוגרפית ואושיית תרבות בנצר-סרני, בירת התרבות הקיבוצית באותן שנים. "אי-אפשר היה לקיים ערב ריקודים, או מסיבה, או חתונה, בלי יקי. הוא ידע לנגן על כל הכלים, כאילו נולד איתם ביד, אבל באקורדיון הוא היה משהו מיוחד, ואנחנו היינו זקוקים לו, תלויים בו נואשות. הוא היה מגויס נון-סטופ. לפעמים קצת נמאס לו, היינו צריכים ללחוץ, אבל בסוף תמיד התרצה. בשלב מסוים, אפילו פנטזנו יחד על הקמת להקה. אגב, יקי הוא, כנראה, האקורדיוניסט היחיד בעולם, שמנגן באקורדיון בארבע אצבעות".
יקי מתפקע מצחוק: "לבן דודי היה אקורדיון קטן, עם רצועות עור מצ'וקמקות, שאי-אפשר היה להתאים לידיים. וכיוון שלמדתי לנגן עליו לבד, בלי הדרכה, רכשתי הרגלים לא נכונים, אז החזקתי את האקורדיון עם הבוהן מתחת, ופיתחתי טכניקה משלי, מבוססת על אינסטינקט, של נגינה בארבע אצבעות. זה דווקא עבד טוב".
עם תחילת התיכון, נשלח יקי ללמוד בבית הספר המקצועי באפיקים. מסמר המסיבות והחגים, שנעקר באחת מהסצנה המוזיקלית של נצר-סרני, נשתל מחדש בזו של אפיקים. גם שם נחטף לכל שמחה ואירוע, ניגן בתזמורת, וליווה את להקת המחול של עמק הירדן. כך, עד לסיום התיכון.
רק שנה אחת היה יקי בקיבוץ, לאחר השחרור מצה"ל, בטרם החליט לעזוב. "רציתי לצאת ללמוד, הקיבוץ הציע שאלמד מיכון חקלאי, מה שכמובן לא התאים לי, ובכל מקרה הרגשתי צורך לצאת, להיזרק מחוץ למסגרת, לראות עולם, וללמוד מוזיקה".
את ארבע שנות לימודי הקומפוזיציה והניצוח, באקדמיה בירושלים, מימנו כישוריו המוזיקליים: הוא ניצח על מקהלות קיבוציות, וכתב להן עיבודים, וכמה קיצים יצא כשליח תרבות למחנות קיץ יהודיים בארצות הברית. באותן שנים גם נחשף לניו-יורק, ונשבה. "לי, הקיבוצניק מהכפר הקטן, פתאום נפקחו העיניים. הכל במנהטן היה פסיכדלי, הכל היה מלא מוזיקה, רוק, ג'ז, קלאסי. איזו תקופה... בדיוק סיימתי את האקדמיה, יצאתי שלם, עם שתי ידיים ושתי רגליים, ממלחמת יום כיפור, והחלטתי, זהו, אני ממשיך ללמוד בניו-יורק".
מתוך כל ההיצע העשיר שמציע התפוח הגדול, בחר ללמוד ניצוח (בעיקר על מלגה) בקולג' למוזיקה "מאנס". מדי קיץ הוסיף ולקח השתלמויות אינטנסיביות ב"פייר מונטיו". "רציתי לבלוע הכל, כמה שיותר מורים, כמה שיותר רפרטואר, להעמיק, להתרחב, להתקדם להתנסות".
במקביל, החל לעבוד: ניהל וניצח על מקהלות קטנות, השתלב באירועים מוזיקליים, והקים את תזמורת ה"הריטג'" בניו-יורק, בה הטמיע מוטיבים יהודיים וישראליים, שכה קרובים ללבו. בצד הניצוח על מקהלות ותזמורות קלאסיות, בכל רחבי ארצות הברית וקנדה, היה מעורב בכל מיני אקספרימנטים מוזיקליים אוונגרדיים בניו-יורק. "זו היתה תקופה מטורפת ומקסימה, טרפתי מוזיקה, ככל שיכולתי לבלוע, ועשיתי מוזיקה, כמה שרק היה לי זמן".
בשנת 1995 פגש, בנסיבות חברתיות, את מנהל האופרה של קהיר, והוזמן על-ידו לנצח עליה. פעמיים, שנה אחר שנה, נסע לשם, אינקוגניטו, ניצח, וניצח. אחר-כך "צמח רומן", בן כמה שנים, בינו לבין הפילהרמונית של הפיליפינים, בהמשך קצר שבחים על עבודתו עם התזמורות של לודז' וביאליסטוק בפולין, אחר-כך סחט תשואות באוסקה, יפן, וזו רק רשימה חלקית של מסעותיו בכפר הגלובלי.
אבל ה"בייביז" שלו הן שתי התזמורות שהוא מנהל בחוף המערבי, מרחק כמה שעות טיסה מווסטצ'סטר, שליד ניו-יורק, שם הוא גר עם ג'ון אשתו, פסנתרנית מחוננת, ומנהלת בית ספר למוזיקה.
בשתי התזמורות, של פורטלנד ושל וואלה-וואלה, הוא "משתולל", נותן דרור ליצירתיות האמנותית שלו, שמבקשת לחצות את כל הגבולות. בצד מוזיקה קלאסית, הוא מעלה הפקות המשלבות דיסציפלינות אמנותיות מגוונות - תיאטרון, מחול, שירה, וידיאו ואנימציה - תוך שיתוף פעולה נלהב עם יוצרים ואמנים בכל התחומים.
"קורה לי דבר נהדר", הוא מתמוגג, "מה שהילדים עושים היום על קומפיוטר, אני עושה בצורה חיה, על הבמה. זה מולטי-ארטס, זו חגיגה, לא רק לאוזניים, אלא לכל החושים. היום אני קומפוזיטור של פרויקטים, לא רק של קונצרטים. אולי", הוא מהרהר, "זה משהו שאני מביא אתי מהתרבות שעשינו פעם בקיבוץ, מהמסכתות הנהדרות, מלילות הסדר, ששילבו מחול, משחק, ריקוד, נגינה ושירה. אולי..."
בסדרת הקונצרטים של הקאמרית הקיבוצית, ינצח מאסטרו ברגמן על יצירות של בטהובן ומוצרט, ועל יצירה חדשנית מן הסוג האהוב עליו: "קנטוס ארקטיקוס" - קונצ'רטו לציפורים (שהוקלטו במעופן) ולתזמורת, בליווי סיפורים והקרנת ציורים על המסך.
זו לא תהיה לו פגישה ראשונה עם התזמורת הקיבוצית. הוא ניצח עליה לפני 18 שנה, ומאז, כך שמע, היא השביחה מאוד, והוא נרגש מאוד למפגש המחודש איתה. הוא נרגש בכלל: נרגש לקבל דרישות שלום מאנשים שרקדו, או שרו, לצליליו, מנשים שהילך עליהן קסם, מבלי שידע, ובעיקר נרגש, כל פעם מחדש, כשהוא מגיע לנצר-סרני: "זה תמיד יישאר הבית, אין לו תחליף. להיכנס בשער, שאומנם כבר אינו השער הישן, והשדות מסביב, והחברים שמפרגנים, והזיכרונות של מה שעשינו פעם יחד, עם עפרה, גדי, וסופי. זו היתה תקופה נהדרת".
- הכתבה המלאה מופיעה בסוף השבוע בעיתון "ידיעות הקיבוץ"
|
