מוזר, בתור ילד בקיבוץ, יציאה לטיול היתה מלווה באג'נדה די ברורה של טבע, שבילים, נופים ואטרקציות. אני זוכר שכילד אפילו די אהבתי את הסיפור הזה. איכשהו עם הגיל, ולבטח עם ההתברגנות, הטיולים הפכו למשהו שנראה יותר כמו סיור בשדרות רוטשילד, ארוחת בוקר בצומת איקאה, תצפית על מרכז הקניות החדש בשפיים,
ארוחת צהריים כפרית ביקב בוטיק
שווה ויאללה, הביתה. אלא שמישהו מחבריי הגה רעיון פסיכי לצאת לטיול, פלוס לילה בשטח, באמצע פברואר. "גם ככה אין חורף בארץ", טען החכמולוג.
משתתפי הטיול התחלקו לשתי קבוצות: מטיבי הלכת מהקיבוץ שהרימו עוגן בשש בבוקר ויצאו דרומה, ועסקני הברים מתל אביב שהתעוררו הלומי אלכוהול בשתים-עשרה בצהריים והגיעו בטעות למצרים. מיותר לציין לאיזו קבוצה השתייכתי.
הטעות הראשונה נעשתה כעשר דקות מתל אביב. אני נהגתי כשמאחורי שרועים שלושה פגרים מעלים צחנת אלכוהול שזו להם הפעם הראשונה מזה חודשים שהם מתראים באור יום. כביש 6, שהיה אמור להיות ניסיון מעניין להגיע דרומה, הפך באופן מפתיע לנתב"ג 2000. היות ואף אחד לא התעורר לקול שריקות המטוסים החלקתי את העניין והמשכתי דרומה.
הטעות השנייה היתה לעצור בסופרפארם בצומת קסטינה. לקח שעה וחצי לאסוף את כל החברים ששבו עם סלי תרופות שלא היו מביישים שום חדר ניתוח באיכילוב. "נוסעים רק ללילה אחד", נזפתי בהם בעודי מחריש תריסר נורופנים וערכת צנתור אישית.
הטעות השלישית היתה לעצור בדיר עזים ליד מצפה רמון שם פגשנו חובצת הולנדית יפיפייה שהגיעה במיוחד לארץ ובכן... כדי לפטם אותנו בגבינות עזים כמובן. בעצם, הטעות היתה שלא הצעתי לה נישואין...
קרוב לשעה ארבע אחר הצהרים חברנו לקבוצת מטיבי הלכת שכבר סיימה את המסלול המעגלי בנחל הבשור, סיור מודרך במכתש הקטן בעקבות הנחליאלי המשווני והיתה בדרכה לתצפית במצוקי דרגות. "רגע", רטנתי, "קודם כל קפה, מהבוקר אני נוהג".
לקראת החשכה התמקמנו בוואדי כלשהו לא רחוק מגבול מצרים במה שהסתבר לנו מאוחר יותר כשטח אש של חיילינו המצוינים. והנה הסיבה שבעצם לשמה התכנסנו, להכין פויקה! תהיתי מה כל כך מיוחד בסיר הפח הזה שזורקים אליו חצי מכולת? אולם די מהר פיניתי חזרה את מחשבותיי לטובת החובצת מהולנד.
"איפה הבירות לפויקה?", שאל מפקד רכב המטיבים. "שתינו אותן", מלמלתי בשקט, "לא היו מים וזה... אתה מבין, נכון?". התפקיד שלי במבצע הפויקה היה לחתוך משהו שנראה כמו פלפל כבוש והריח כמו גווייה. שבע שעות לקח לחרא הזה להתבשל אבל בסוף זה יצא די סביר. אפילו טעים. במיוחד עם הפיתות בצד.
שבעים ואפילו קצת מרוצים נשכבנו לישון. בסביבות ארבע לפנות בוקר הרגשתי שהטמפרטורות בוואדי אפעס צונחות מתחת לאפס. ניסיון נואש לגנוב את החרמונית של מפקד המטיבים עלה לי בנהמה קולנית ופקודה לקושש עצים למדורה.
פקודה זו פקודה חשבתי, וגם ככה אין מצב לישון בלילה הזה בלי חרמונית, שמיכת פוך וחולצה תרמית אז יצאתי לחפש עצים. איפה עצים? זה פאקינג מדבר, אפילו חיות לא גרות פה...
בשבע בבוקר הערתי את כל מי שישן בלילה הקפוא הזה, שזה בעצם כל המטיבים: "חברים, בואו תראו, מצאתי עקבות של ממוטה".
לאחר ארוחת בוקר דשנה כבר יכולתי לראות איך הסיוט הזה נגמר וחוזרים הביתה. בדמיוני ראיתי את מגדלי עזריאלי (עם זפזופים קלים לחובצת ההולנדית כמובן) עד שאיזה שונא אדם אחד הציע לעשות את נחל בוקק. "אנחנו כבר פה, מה לא נטייל באזור?"... תמיד התירוץ המטופש הזה.
"לא יודע, תעשו מה שאתם רוצים", אמרתי, "אני קופץ לבדוק מה שלום אשתי לעתיד. השביתה האיטלקית שלי הניבה תוצאות חלקיות. כלומר, חלק מהחבורה קפצו לקנות גבינות לכבוד שבת המלכה עלק.
סביב שש חזרנו העירה כשבלבי מכוננות שלוש תובנות חשובות:
1. פויקה זה עדין לא סיבה מספיק טובה לנסוע 300 ק"מ דרומה.
2. אנשים שגוררים אותך לגיבוש סיירות באמצע החיים הם הרבה דברים, חברים זה לא אחד מהם
3. אוי החובצת...
לשלושת הטורים הראשונים של יונתן שרון:
