"פובידיליה" עורר בי רגשות מנוגדים; למעשה, מדובר ביצירה סטודנטיאלית למהדרין — סרט קצר שנופח ל־85 דקות. הוא מבקש לחקור את התודעה האנושית ולתהות כיצד היא פועלת בעידן הריאליטי, שבו המציאות והמציאות המדומה מתחרות זו בזו עד שלעיתים נדמה שהווירטואלי נעשה "אמיתי" יותר מהאמיתי באמת.
גיבור הסרט הוא רגב (עופר שכטר), בחור צעיר, סוג של מצליחן לשעבר, שאחרי התמוטטות עצבים החליט להתבצר בביתו ולהקיף את עצמו בייצוגים של המציאות. הוא מנהל למשל מערכת יחסים אינטימית עם ג'סיקה — נערת ליווי אינטרנטית שהתשלום על הבילוי עימה מחושב לפי דקה.
מולה ניצבת דניאלה (אפרת בוימולד), בחורה "רגילה" החודרת לעולמו ומבקשת לנהל עימו מערכת יחסים ממשית. דמות נוספת המפרה של שלוותו היא גראמפס (בר שביט), מתווך דירות קשיש, ניצול שואה, השואף לפנות את רגב מהדירה השכורה שבה הוא מתגורר.
"פובידיליה" רחוק מאוד משלמות. אבל מה שהופך אותו למגוחך מעט הוא הרצינות המוחלטת שבה הוא מתנהל, ממש כאילו המציא את הז'אנר. הגישה הזאת נובעת כנראה מעיוורון מסוים כלפי המגמה האסתטית והרעיונית שרווח
ה בקולנוע, במיוחד באגפי האינדי שלו, בתחילת המאה הנוכחית, עם שורשים הנטועים באמצע המאה הקודמת: די אם נזכיר כאן את "הדייר" ו"רתיעה" של פולנסקי, את "סולאריס" בשתי גרסאותיו, "ממנטו", "שמש נצחית בראש צלול" ואת "תומא מאוהב" הצרפתי משנת 2000 ש"פובידיליה" כה דומה לו, עד שהיה יכול להיחשב לרימייק שלו.
בכל הסרטים האלה הגיבורים היו צעירים עירוניים ותלושים, שסבלו מפגמים בזיכרון ומתודעה שנעשתה מיוסרת מעודף מידע וגירויים ועסקו בהגדרה בלתי פוסקת של חייהם וביצירת חיים מקבילים — אם באמצעות פנטזיות ואם באמצעים וירטואליים ברשת.
מצד שני, חובה להעריך את הניסיונות — גולמיים ככל שיהיו — לנתק את הקולנוע הישראלי מהמציאות היומיומית, זו שהוא קשור אליה בעבותות עזים כל כך. צריך לזכור שבהקשר של הקולנועי המקומי — ברווח שבין הבורקס לטנקים הבוערים, ובהיעדר כמעט מוחלט של מסורת קולנועית שעסקה בחקר התודעה — סרטם של האחים פז חורש למעשה קרקע בתולה.
אבל מעבר לחוסר המקוריות ולכישלון התמטי, "פובידיליה" סובל גם משורה של פגמים תסריטאיים מהותיים. למשל, הוא מתחיל מהסוף: זאת אומרת מיד בתחילה הוא מגלה לנו כיצד יסתיים. כאשר סרט נוקט במהלך שכזה, הוא מבקש לרמוז לנו שהוא אינו עומד להתבסס על פאנץ' דרמטי מובהק, הנשמר מטבע הדברים לרגע האחרון — אלא מפנה את תשומת ליבנו דווקא לתהליך המוביל אליו.
העניין הוא שב"פובידיליה" התהליך שעובר על רגב אינו יכול לעניין, קודם כול מפני שהוא עצמו כל כך מיזנטרופ ואנטיפת, שלא אכפת לנו ממנו וממה שיקרה לו. ובלי ההזדהות הבסיסית הזאת עם הדמות המובילה — הסרט לא עובד ולא יכול לעבוד.
מפתה מאוד — ואופנתי מאוד — לקבוע ששכטר עשה כאן תפקיד טוב, אבל רוב הזמן הוא נראה ומתנהג כקורבן של כתיבה בינונית או גרועה. וגרוע מזה: לעיתים (כמו בסצנה שבה הוא מדקלם לפתע סדרה של שורות ממונולוגים קולנועיים) הוא אף מרשה לעצמו להתנהג כשחקן — זאת אומרת לפעול הרבה מחוץ לשוליים של דמות יבשושית כמתכנת מחשבים חרדתי המסתגר מפני החיים.
עיצוב הפסקול של אורי אופיר מעולה — מהטובים שנשמעו בסרט ישראלי. הסרט מצולם היטב וגדוש בהברקות מונטאז' קטנות (כמו התיאור המהיר והממצה של הפגמים בגופה של דניאלה). הפתעה נוספת היא הופעתו של שלוימלה בר שביט הוותיק, שנוכחותו מעשירה את הסרט ברגש אנושי, שחסרונו מורגש לפעמים עד כאב ביצירה הצחיחה הזאת.
- "פובידיליה". תסריט: יואב ודורון פז (על פי ספרו של יזהר הר לב). בימוי: יואב ודורון פז. שחקנים: עפר שכטר, אפרת בוימולד, שלמה בר שביט
