הכביש בין צומת הגדי הסמוך לנתיבות, ובין צומת בית קמה הוא ללא ספק בין הכבישים המתאימים ביותר בישראל להאזין לגיטרה שמנסרת את הלילה. גיטרה, כמו זו של עומר סוויסה מלהקת "הנוטשים". מעט מאוד מכוניות חולפות שם ביום ראשון בלילה. החשכה כבדה במיוחד, והחושים כולם מרוכזים בצלילים המענגים והבועטים של "הנוטשים" הבוקעים מארבעת הרמקולים הקבועים ברכב.
בתחנת הדלק בבית קמה, למרות הרצון העז לספל אספרסו, אני לא מצליח לצאת מהמכונית עד שמסתיים "קול שני". ב"ארומה" אני קצר רוח לשוב לרכב ולהמשיך להאזין ל"באה אליי בלילה" הנהדר, ששמעתי ממנו רק את ריף הפתיחה כי לא יכולתי להתאפק.
להקת הנוטשים - פרדוקס עיר בתי הקברות (צילום: רפי קוץ)
אבל לדיסק המצויין הזה יכולים בינתיים להאזין רק בני משפחה ועיתונאים פונקציונריים. היתר יצטרכו לכתת רגליהם להופעה של הלהקה, כמו זו שהתקיימה במועדון הברקה בבאר שבע.
להקת "הנוטשים" היא הרכב רוקנרול דו ראשי, המגיע מנתיבות
ושדרות.
יש כאן שלוש גיטרות נתיבותיות: מופע שנות השבעים של עומר סוויסה, החשמלית המייבבת של יוסי יפרח והאקוסטית של אחיו הבכור רוי יפרח, סולן וכותב בעל מטען רגשי שהוא לא מפחד לפרוק.
שני שדרותים אחראים לחטיבת הקצב של הלהקה: הבאס העצבני חסר המנוחה של צחי תורג'מן, והתיפוף הנחוש, הקצבי והאמיץ של נתי אוחנה.
במשך עשרות שנים נחשבה נתיבות לבירה הרוחנית של הנגב. ההילולה השנתית בחודש שבט במתחם קברו של הבבא סאלי (הרב ישראל אבו חצירא), והילולות של קדושים אחרים שנוספו עם השנים, בנו לה מוניטין של עיירת קודש.
בניגוד למה שהייתם מצפים מבית קברות, זה של נתיבות שוקק חיים ודינמי. הוא מזכיר באופן אירוני את בתי הקברות שבהם קבורים אלילי רוק, כמו ג'ים מוריסון. ההקשר הפרדוקסלי הזה בין בתי קברות ומוזיקה הוא באופן מוזר למדי, גם הכיוון המדוייק אליו פונה נתיבות בשנים האחרונות.
נתיבות מתברר, היא חממה למוזיקאים, לא פחות משדרות, המפורסמת (עדיין) מעט יותר. מורן מזוז, רנית דוידי, הראל מדר, אליסה שפרגא, משה אבוטבול ושמעון בוסקילה - הם רק קומץ קטן מהמוזיקאים שהחלו את דרכם בעיר.
עכשיו הגיע תורם של "הנוטשים". אולי לא השם הכי מוצלח בעולם אבל מעין דרך תרפיוטית של הסולן, רוי יפרח, להתמודד עם המוזיקאים הרבים שהותירו אותו נטוש בשמונה השנים האחרונות.
התשובה לשאלה כיצד נהפכות ערים כמו שדרות ונתיבות למעצמות רוק, זהה, באורח פלא, לתשובה כיצד הפכה נתיבות למרחב עירוני מקודש. "זה קרה כנראה בגלל דמות אחת מרכזית, הבבא סאלי",
אומר הפרופ' יורם בילו מהאוניברסיטה העברית, שחוקר את פולחן הקדושים בישראל.
בילו מדבר על שני סוגים של מקומות קדושים: האחד, מקום שנבנה סביב מרכז הנתפש כלב העולם (דוגמת אבן השתייה בהר הבית), והשני - מקום שנוצר בשוליים וכרוך דווקא ביציאה מהמרכז החוצה.
"ההתכוננות למסע וההתגברות על המכשולים בדרך, רק מעצימות את הקדושה", הוא אומר מבלי להכיר את רוי יפרח, "בנוסף לכך, למדבר תמיד היתה משמעות מיסטית רוחנית של הסתפקות במועט, טוהרה, התרחקות מפיתויי העיר הגדולה, התגברות על התשוקות, מקום טוב לפרישות ולנזירות".
"לא היינו יכולים לעשות את המוזיקה הזו שלנו בשום מקום אחר", מצהיר יוסי יפרח (24). "זו מוזיקה שלחלוטין מחוברת למקום ולאנשים שגדלו כאן". אחיו, רוי (30) מוסיף: "אתה בפירוש יכול לזהות במוזיקה הזו ניחוח דרומי. אם תקשיב היטב, גם אתה תשמע את זה. אני שומע מישהו שמנגן ויודע מיד אם הוא מהאזור. אני חושב שאלו השקט והאווירה, אין דברים כאלה במרכז הארץ".
"אנחנו גם לא שואפים להגיע למרכז הארץ, כמו שאנשים אולי חושבים", אומר צחי תורג'מן (27), "כאן זה הבית שלנו, כאן מקור היצירה שלנו. אני למשל למדתי
שנתיים בבית הספר למוזיקה רימון ברמת השרון וחזרתי לכאן. אני חושב שההשראה שלי מגיע מהמקום הזה, יש משהו ראשוני כאן, משהו אמיתי, מקורי ולא חיקוי של דברים אחרים".
"יש רוח יצירה מסויימת בדרום. יש כמה זקנים בשדרות שאומרים שזה בגלל המים כאן", אומר המוזיקאי השדרותי אבי וקנין שהפיק את אלבומם של הנוטשים. "יש בדרום סבלנות שלא יכולה להתקיים במרכז. בדרום ניתן לקחת את הזמן. אם תיקח את הזמן במרכז מישהו בטוח ידרוס אותך".
"אני לא חושב שיש במוזיקה של "הנוטשים" אלמנטים ברורים של מוזיקה מזרחית, למרות שיש עדויות לזה בכמה שירים", אומר וקנין, "הרוח הדרומית שיש באלבום היא עמוקה הרבה יותר וגם הכתיבה של רוי יפרח מאוד בוגרת ועמוקה יחסית לטקסטים אחרים".
"זה לא תל אביב כאן", מסביר רוי יפרח, "האווירה כאן גורמת לך לשאול שאלות קיומיות שמתנקזות למוזיקה שלך".
את השיר הראשון שיצא לפני מספר שבועות לרדיו, "משחקים של ילדים", כתב יפרח בעקבות סיפור אמיתי וכואב. "הטקסט של השיר מבוסס על סיפור אמיתי של חברה טובה שנאנסה בילדותה ולא העזה לספר ולשתף", הוא מספר.
"זה סיפור שמאוד נגע לליבי, ואחרי שהיא שיתפה אותי בפרטים, הגעתי הביתה, וזה מה שיצא ממני .זהו שיר מחאה על כל עניין הפדופיליה
והאונס", אומר יפרח. "זה מאד עצוב לראות כמה ילדים קטנים חשופים בעצם להתעללות מינית מצד מבוגרים. אנחנו מאמינים שזה נושא שחשוב שיהיה במודעות כדי להפחית את מימדי התופעה הזו".
