המציאות הגיאופוליטית באזורנו לא השתנתה הרבה בשנות קיום המדינה. תמיד נזקקנו ל"אלוהי צבאות". הצורך בכוחות הביטחון הוא כורח בל-יגונה; ברם, להפוך את הייעוד של ישראל למחנה צבאי אחד, כאשר המדד לנאמנות, לכישרון, לסגולה, הוא בצבאיות, בהליכה ליחידות מובחרות, וכיו"ב - זה מעולם לא היה חזון הדורות. את זה הגשימה התנועה הקיבוצית.
לא רק שלא התביישתי ברעי, מנהל גימנסיה הרצליה, ד"ר זאב דגני,
על סירובו לאפשר הרצאות של קציני צה"ל בבית ספרו, אלא חלקתי לו צל"ש על כך. אם אנחנו מבקשים שלום, וחותרים אליו, מדוע אנו מרעילים את עצמנו במיליטריזם חסר גבולות? גם רעי, ד"ר כרמי יוגב ז"ל, מייסד הגימנסיה, שאימץ את המגמה הצבאית, עשה זאת מטעמים הומניסטיים, אמיתיים, ולא מתוך פטריוטיזם מזויף ו"הדר" בית"רי. עסקתי למעלה מיובל שנים בחינוך ובהוראת יהדות של אמת, המכוונת לאנושי שבאדם, לאלוהי, ואיש מאלפי חניכיי לא פנה עורף, לא לצה"ל ולא למדינה. משאלתי מהרמטכ"ל: חזור בך, ובקש סליחה על האמירה הלא-תקנית והמעליבה כלפי דגני. לא הגימנסיה נפגעה, אלא כבודך, הרמטכ"ל.
יונה וולך ז"ל לא מתהפכת בקברה בעקבות העליהום המחודש על יצירותיה, גם לא כאשר מנהל כוח אדם במשרד החינוך מחליט לפגוע במורה שלימדה את חניכיה משירי המשוררת. המומחיות שלי אינה ספרות, אלא תנ"ך ומחשבת ישראל, אבל אני יודע - ואתה יודע, כבוד המנהל? - על דברים מסוימים, בתנ"ך ובמורשת, שעל-פי גישתך, היינו צריכים לכבוש אותם, שמא חניכינו ייפגעו מגסות רוח ומחוצפה. האינך יודע, אתה ורעיך במשרד, ומחוצה לו, שהנוער של היום בקיא בכל חלקי גוף האדם ובשימוש בהם, הרבה יותר ממך, מתוך האינטרנט על כל מכמניו?
והנה נמצאה מורה טובה, יצירתית, אהובה על חניכיה, המבקשת להכין את חניכיה לחיים בלימוד שיריה הפרובוקטיביים של וולך, כדי להסיק מהם את הטוב והרצוי, ודי באיזו תלמידה, או באיזה הורה, שנתמלאו חלחלה, כדי שתבקש להחניק קרן אור זאת? היכן המזכירות הפדגוגית? והאגף לתוכניות לימודים?
אייכה, מנכ"ל משרד החינוך, שבעצמך היית מורה לתנ"ך בשעתו? אני נסער ומאוכזב ממה שקורה היום במשרד החינוך.
ראיתי בטלוויזיה את לונדון וקירשנבאום מראיינים את שר התחבורה - אדם בעל גוף ודמיון פורה - כשהוא שוטח בפניהם ובפנינו את תוכנית התחבורה לקראת העשור הבא, מדן ועד אילת, ומאשדוד עד בית-שאן. הוא דיבר על רכבות מהירות, כבישים תלת-מסלוליים, וכיו"ב. כל זה, למען הפריפריה. לאמור: משהו במצפון הממשלתי, הפגוע זה עשרות בשנים, התעורר ומבקש תיקון.
כאיש הפריפריה כל חיי, כמחנך וכאיש ציבור, שצורכי הכלל קרובים ללבו, נזדעזעתי מהמגלומניה שהציפה את המסך ופרצתי בזעקה: על אילו ימים אתה מדבר - על ימי השלום, או על המציאות הנוראה של ההווה? הרי עודנו במצב מלחמה, וגם עם נושא התחבורה חיובי בהחלט, כשלעצמו, הרי הצגתו היום היא יותר מהסחת הדעת ממצוקות השעה, מאשר תוכנית לפעולה.
סוף-דבר: העידן הנוכחי יירשם בתולדות ישראל כליברמניזם, על משקל מקארתיזם, עם ריח של פוטין.
למאמרים קודמים של מיכאל בהט:
