בכפר הנגמלים מלכישוע
שעל הגלבוע, חברו יחדיו שני אנשים, שני עולמות - ליצירה מוזיקלית משותפת וייחודית: "שומרים על נגיעה". יוחאי בשן (32) - דתי שנולד והתחנך בעפרה, למד בישיבה התיכונית בית-אל, הדריך נוער בקבוצת יבנה, למד פיתוח קול, וכיום מתגורר עם אשתו וששת ילדיו בקיבוץ מירב
ומשמש כמורה לספורט במלכישוע; ושחר נוף (30) - רווק בן קיבוץ גבעת-חיים איחוד, שלמד במגמת המוזיקה בבית הספר האזורי עמק-חפר, וג'ז באולפן בעין-החורש, אחרי הצבא עבד כמורה למוזיקה עם אסירים בכלא תל-מונד ועם פגועי נפש בחדרה, ולפני כשנתיים הגיע למלכישוע.
"מרגע שהכרנו", אומר יוחאי, "נוצרה בינינו כימיה. שנינו בעלי רקע טיפולי, שנינו שרים ומנגנים בגיטרה. הרגשנו שקורה לנו משהו טוב יחד, אבל בכלל לא חשבנו על מופע משותף".
עכשיו יש להם מופע מוזיקלי, מעין גשר המחבר בין הניגודים ומשלב טקסטים מן התפילות ומחיי היום-יום הקשים, שאת כולם כתבו והלחינו השניים.
170 איש גרים במלכישוע. שבעים מהם בוגרים, השאר צעירים ונוער, ובתוכם רק עשר בנות. אחרי תהליך השיקום עוברים הנגמלים להתגורר בהוסטל, לומדים לקיים חיים רגילים, תחת פיקוח, ובתום חצי שנה הם משתלבים בחברה הסובבת. חלקם מתגייסים לצבא, חלקם מועדים וחוזרים אל הכפר.
יוחאי בשן ושחר נוף. "המוזיקה פותחת את הלב" (צילום: אפרת שלם)
על השאלה, איך מטפלים באמצעות מוזיקה, עונה שחר: "המוזיקה מביאה שמחה ומרפא". בגיל 14 התייתם מאביו, שנפטר ממחלה. "ביום שאבא מת", הוא
אומר, "ניגנתי בגיטרה ובכיתי. המוזיקה הביאה לי מרגוע. היא מנגנת על המיתרים הכי רגשיים ופותחת את הלב, במיוחד כשהמילים לקוחות מתפילה שכל אחד יכול להתחבר אליה, וזה מאוד חשוב למטופלים. המוזיקה עוקפת את הדיבור, והמטופלים אינם יכולים להישאר אדישים אליה. בהתחלה הם נרתעים ממנה, חוששים להיפתח, אבל עם הזמן הם עוברים תהליך מרפא, משתחררים ומורידים מסכות". כמה מהמטופלים בכפר, מספר שחר, כותבים בעצמם שירים, והוא מאפשר להם "להתפרע בתוך הגבולות. רוב חייהם הם שמעו מוזיקת דיכאון, עכשיו יוחאי משמיע להם אפילו קטעים קלאסיים".
עד שהגיע לכפר, הוא מספר, הצטמצמה בו הפעילות המוזיקלית לשירת "קריוקי" ושירה בציבור. היום נלמדת המוזיקה ומתבצעת לעומק ולרוחב. השיעורים מתקיימים בחדר המוזיקה בכפר, שם לומדים המטופלים לנגן בכלים שונים, לפי בחירתם, וגם להלחין ולבטא את עצמם. יוחאי חולם להקים בכפר אולפן הקלטות קטן, שבו יפיקו הנגמלים בעצמם את שיריהם, ואפילו יוציאו דיסק.
יוחאי ושחר מדברים על חיפוש אחר האמת במוזיקה. הם נזהרים לא להתיפייף ולא להתמסחר. יוחאי: "אנחנו מנסים ליצור ממקום נקי, ממקום שאין בו דוגמות וסטריאוטיפים, כמו חילונים-דתיים. לא באים להטיף, ולא להתנצח על הדת. בהופעה שלנו מתקיים דיאלוג אישי וציבורי".
שחר: "אני משתדל להקפיד שהשירים שלי לא יהיו בוטים מדי, שלא יהיו קשים לעיכול בציבור הדתי, למרות שלפעמים יש לי נטייה להתחבר לסגנון חושפני יותר. אני לא דתי, אני אדם מאמין. השירים שלי מדברים על אמונה, על הצורך להתעורר, לעצור רגע, לבדוק איפה ומי אתה".
על הבמה הם נותנים הרבה כבוד איש לחברו, מדברים על השונות ועל היחד. בהופעה שנתנו לאחרונה ב"בית שטורמן", בעין-חרוד מאוחד, הם סחפו את הקהל ונדרשו לכמה הדרנים. מבלי לפרסם, רק מפה לאוזן, הם רוכשים אוהדים. עד כה כבר הופיעו בעשרים יישובים, בעיקר לפני הציבור הדתי, אבל הם רוצים לפרוץ אל הקהל הרחב - פשוט כדי "לשוחח" אתו. "אם לא נהיה נאמנים לעצמנו", מסכם יוחאי, "לא נשרוד. הפרנסה באה מהעבודה בכפר, והמוזיקה היא ערך מוסף. אין לנו כוונה להתפשר עם רוח הזמן. אנחנו מי שאנחנו".
