כמשתמע משמו - "מצבע אדום לצבע ירוק" - בסרטון שצילמה בתיה איבו (מקיבוץ ניר עם),
במלאות שנה לעופרת יצוקה, יש מסר אופטימי. הוא גם מפר את מה שבתיה מכנה "מדיניות ההשתקה". בכל אותן שנים שהקיבוץ ספג קסאמים, מספרת בתיה, מנעו פרנסי הקיבוץ את פרסום מצוקתו, כדי לא לפגוע בכלכלתו, וכדי לא להרתיע מבקרים. עכשיו, כשהאדום הפך ירוק, ("הרבה בעזרתו ובתמיכתו של משרד הביטחון ואיתן ברושי
כיועץ לענייני ההתיישבות"), כבר אפשר לספר, ולהציג סרט מהחומרים שצילמה בתיה לאורך השנים הקשות.
כל אותן שנים נשארת בקיבוץ?
בתיה איבו: "נשארתי, וזה היה סיוט. נפלו כאן מאות קסאמים, ואם לא נפגע אף אחד, זה רק בזכות הנסים שקרו לנו.
בשבת אחת נפל קסאם על קרוון וחצה אותו לשניים, בדיוק כשהסטודנט שגר בו נסע הביתה. קסאם אחר נפל על המסעדה ההודית, שתמיד מלאה, ושרף אותה לגמרי. למרבה המזל, זה קרה ביום ראשון, כשהמסעדה היתה סגורה. ביום שישי אחד נפל קסאם על הדירה של בתי, שהגג שלה עשוי מחומר קל. חצי שעה קודם התחננתי שתבוא אלינו הביתה, אבל היא לא התרגשה. כמה דקות אחרי שקמה מהמיטה והלכה למקלחת, נפל קסאם על הבית שלה, וכל השמשות התנפצו. כשהגעתי לביתה, מצאנו רסיס ענק על המיטה, וצילמתי".
הצילום בא מתוך מודעות לחשיבות התיעוד?
"עשיתי המון דברים בחיים, בעיקר בתחום האמנות, ואחרי שלמדתי צילום במכללה, החלטתי שאני מתעדת הכול, קודם במצלמת סטילס, ואחר-כך גם במצלמת קולנוע. הסרטון הוא הפקה של צוות שהוקם במועצה, 'שער לטיווי', שעושה טלוויזיה אזורית, וזו יצירת הביכורים שלו".
בתיה איבו. "החלטתי שאני מתעדת הכול"
היום את רגועה יותר?
"אולי תצחק, אבל אני ישנה בממ"ד, כי עדיין, מדי פעם, שומעים כאן 'צבע אדום'. הפתיע אותי לשמוע מאחת האימהות בקיבוץ, שכשמגיע הלילה, כל הילדים שלה, כולל בת בי"ב, מתקבצים וישנים בממ"ד".
אז הצבע עוד לא ירוק לגמרי.
"הרבה יותר משהיה, מאז ההפרטה. יצא ככה, שכל תהליך השינוי התרחש בשנים שנפלו הקסאמים, ובזמן המלחמה היינו בעיצומה של הבנייה. זה היה לחץ נורא. עכשיו הרבה יותר טוב. עכשיו טוב".
