1. הם מביטים אליי מהמסך. עיניהם נוצצות, מבקשות ממני להקשיב. להבין. להפנים. לדעת שהנושא חשוב. לדמוקרטיה. למדינה. לציבוריות הישראלית.
אני מיישיר אליהם מבט מלא עוצמה והבנה. פותח את אוזניי עד כמה שניתן. מסתכל להם בלבן שבעיניים ומעכל בדייקנות כל מילה שיוצאת מפיהם.
בפינת המסך מופיע סמל מן העבר. במרכזו סלב תורן, או איש ציבור, לעיתים אפילו חבר כנסת. השידור הציבורי חשוב, הם מפטירים, חשוב למדינה, חשוב לך. אני שוב מעכל. שוב מעבד את המידע. בודק את מצב הלב. ואז מפטיר: "יאללה יאללה".
אני תומך נלהב בשידור הציבורי. רשת ג' היא תחנת הרדיו האהובה עליי (במיוחד תוכנית הבוקר הנפלאה של אבי אתגר, שמזכירה לי למה כל כך אהבתי אותו אי אז במוצ"ש), אבל איכשהו, בתוך האהבה הזו, תמיד עולה דמותו של יואש אלרואי ושל ימי חמישי הארורים, שבהם אימץ הערוץ הראשון קבוצת אחת ובדרך רמס ליגת כדורסל שלמה.
אם רשות השידור רוצה להבין מדוע היא הגיעה למצב הנוראי הנוכחי, מוטב שתחזור להסכמים השערורייתיים שנחתמו במהלך השנים עם קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב.
שנים שפכה הרשות עשרות רבות של מיליוני שקלים לקופתה
של קבוצה אחת, באופן חסר פרופורציה לחלוטין. הסכומים ההזויים האלה שולמו לצהובים גם בשנים שבהן היה בישראל רק ערוץ טלוויזיה אחד ותחרות בתחום התקשורת הייתה פנטזיה.
ועדיין, החבר'ה לצים מהערוץ הראשון חתמו עוד הסכם מיליונים עם מכבי, ואחריו עוד אחד. ובזמן שקבוצות ליגת העל בכדורסל ניסו לקושש ספונסרים, מכבי בסך הכול הייתה צריכה לקבוע פגישה, אחת לשנה, עם קברניטי הערוץ. כיף חיים עם כסף ציבורי.
כן, כשאני רואה את נחמן שי מביט אליי ומסביר לי את חשיבותו של הערוץ הראשון אני מתמלא געגוע נוגע ללב ואף מסכים איתו. אלא שאז אני נזכר בגמר פלייאוף שהפסדנו למכבי. ובעוד אחד. ובעוד אחד. ופתאום לא ממש אכפת לי. בדיוק כמו שלהם לא היה אכפת שעל מזבח מכבי תל אביב כבו 11 קבוצות אחרות.
2. הטיפול באבי נמני בכפפות של משי לאחר הפארסה בדרבי מביך. לי לעומת זאת יש, במקרה הטוב, כפפות של חדר כושר. ולכן אני אומר בזריזות: מאמן מכבי תל אביב העלה הרכב הזוי.
ההצבה של ליאור ז'אן בקישור הייתה מביכה. את התפקיד של ישראלביץ' לא הבנתי עד לרגע זה, כמו גם את הספסול של קומאץ' ואת האישור למאור בוזגלו לבעוט את הפנדל החשוב. נמני הודה אחרי המשחק שהוא אשם. דומה שזה היה המהלך הנכון היחיד שלו השבוע.
