סיגלית מזרחי: "הכי קשה זה לחבק מצבה"

געגוע לחיבוקים: הרגעים הכי קשים לסיגלית מזרחי הם אלה שבבית העלמין. "זה הכי נורא שבעולם", היא אומרת, "ללכת לבית העלמין ולחבק מצבה. בשבוע האחרון הלכתי וכל כך כעסתי וצעקתי. זה כל מה שיש לי? מצבה? הילד שלי כל כך אהב מגע וחיבוקים, בכל פעם שעברתי לידו הוא היה חייב ליטוף או חיבוק, ועכשיו אני עם מצבה?".

זה קרה בערב חג הפסח אשתקד. כמעט שנה תמימה חלפה מאז אותו בוקר נורא, שהחל כמשחק תמים של ארבעה נערים מרעות, והסתיים ביריית אקדח, שגבתה את חייו של אורן מזרחי, עוד לא בן 13.

כמעט שנה חלפה, ולסיגלית (39) ואייל (43) מזרחי נדמה כאילו הוא אירע לפני דקות ספורות, והם עדיין לא מסוגלים לעכל אותו. הם לא רוצים לשחזר את אירועי אותו הבוקר, וגם לא להעלות זיכרונות נעימים מן הימים שלפני האסון. מבחינתם, כל שנייה מוקדשת לדבר האחד והיחיד שבו הם מסוגלים להתרכז: המשימה להעניק חיים בריאים וטובים לשני ילדיהם, האחים של אורן.

אורן מזרחי ז"ל. "הטלטלה היא כל כך גדולה".

"הטלטלה היא כל כך גדולה", אומרת סיגלית, "שאני אפילו לא מבינה מה קרה. אני עדיין בטוחה שהוא ייכנס בדלת. אני לא מסוגלת לחשוב על מה שקרה באותו בוקר, כי אם ארשה למחשבות להיכנס, לא אהיה מסוגלת לעשות דבר. אני ממעטת לדבר על האסון כי הראש לא מפסיק לעבוד לרגע ואני זקוקה לכל האנרגיה שיש לי כדי לתפקד. יש לי מטרה אחת והיא לעבור את היום למען הילדים שלי. אני שואלת בכל בוקר, 'בשביל מה לחיות?', אבל כשאני רואה את החיוך שלהם, אני מבינה שבשביל זה אני צריכה לחיות".

בשבת האחרונה טיילו בני המשפחה עם חברים. הם יצאו למסלול הליכה וטיילו בשמש החמימה, כשלפתע נשמע קולה של בתם הקטנה, ענבר בת השש, כשהיא מתגלגלת מצחוק. "באותו רגע הסתכלתי על אייל וידעתי שאנחנו בכיוון. אם ענבר יכולה לצחוק, אז כנראה שאנחנו מצליחים במאבק שלנו לשמור על השפיות למענם. זה הדבר שעומד בראש סדר העדיפויות והוא הדבר היחיד שקיים. הייתה לנו שנה של מאבק כפול: האבל הפרטי שלנו, שאין לנו יכולת לעמוד מולו, והצורך לחזק את הילדים שלנו. אנחנו חיים בכפילות".

"זה כמו לחיות עם מסכה תמידית", מוסיף אייל, "אנחנו יודעים שאין לנו ברירה אלא להמשיך. אנחנו שבורים בפנים אבל לובשים חיוך, כי יש לנו שני ילדים שצריכים אותנו וזה לא הוגן כלפיהם".

הכעס

מדינה שלמה הזדעזעה לפני שנה מהטרגדיה האיומה שפקדה את משפחת מזרחי. אורן בילה יחד עם עוד שלושה בני גילו בבית חברו ברעות. אקדח, שהיה בבעלותו של אבי הנער המארח, הפך למשחק, ממנו נורה כדור אחד קטלני. כתבי אישום הוגשו נגד הנער היורה ונגד אביו, בעוון גרימת מוות ברשלנות והפקרת נשק. סיגלית ואייל טוענים שאינם עוקבים בדריכות אחר הנעשה ומתעדכנים על ידי הפרקליטים. "אנחנו לא רוצים שהמשפט יהפוך לחלק מההתמודדות היומיומית שלנו", הם אומרים.

אתם כועסים על הילד היורה?

"אני לא יודע מה להגיד", אומר אייל, "אין לי שום נחמה בזה שהוא ייענש, לא הוא ולא אביו. ברור לי שעניין כזה צריך התייחסות של המשטרה והפרקליטות ואני מרגיש שזה מטופל. זה לא עוזר לי באבל שלי, זה לא ישקם אותי אם הם ייענשו, מבחינתי אלו שני סיפורים נפרדים", אומר אייל.

"גם אני מרגישה שההליך המשפטי רחוק מההתמודדות הפרטית", אומרת סיגלית, "מיידעים אותנו בנעשה וזה בסדר. מבחינתנו, ההתנהלות הזאת לא נוגעת

היו ניסיונות מצידם לנחם ולהתנצל. איך קיבלתם את זה?

אייל: "היו ניסיונות כאלה, נכון, אבל אנחנו פשוט לא יכולים להתמודד עם זה, זה גדול עלינו".

שקלתם לעזוב את היישוב?

"מעולם לא. זה המקום של אורן, הוא פרח כאן", אומרת סיגלית, "למה שנעזוב?".

אולי כי כאן זה קרה, וכאן גר גם הנער היורה, מה שמגביר את הקושי.

"לא חשבנו לרגע לעזוב. יש לנו כאן חברי אמת שהתגלו ברגעים הכי קשים במלוא תפארתם. הקהילה עטפה אותנו בכל כך הרבה חום ותמיכה, שלא היינו חולמים על זה. אנשים עברו איתנו את הטרגדיה, כולם התייצבו לידנו ובאו לחבק. בשבעה ובשלושים הוצפנו מכל כיוון. אנשים לא התקשרו לשאול אם אנחנו צריכים עזרה, הם פשוט באו ונתנו אותה. עזיבה הייתה רק מעמיסה עוד קושי".

אייל: "שלושה חודשים אחרי המקרה עצר אדם באמצע הכביש, הרים הנדברקס ויצא לחבק אותי. הוא אמר לי, 'אני איתך'".

השנה הקשה בחייהם חלפה ביעף עבור סיגלית ואייל. "אני זוכרת שאמרתי לאייל בשבעה, 'אני רוצה ללכת לישון ולקום בעוד שנה'. והנה זה קרה. אבל לא ידעתי שאני אקום כל יום תמיד לאותו יום. אין הבדל בין יום חול לשבת. אין ציפייה לסוף השבוע כי יום שישי דומה בדיוק ליום ראשון. כדי לשרוד את החגים אנחנו חייבים לעשות תוכנית בריחה. אנחנו לא יכולים ליהנות מחג באופן ספונטני, חייבים בכל יום חופש לדעת מראש לאן הולכים ומה עושים. אין לנו מושג איך נחגוג את חג הפסח אי פעם".

ב־28 במרץ יתקיים טקס האזכרה במלאת שנה למותו של אורן. בדרך היו ציוני דרך קשים ביותר. אחרי השבעה והשלושים, בהם היו מוקפים אינספור מנחמים, הגיע יום ההולדת של אורן, וחגיגת בר המצווה הגדולה. "החלטנו שאנחנו לא מסוגלים לבטל את היום הזה, שהיה אמור להיות כל כך משמעותי עבורו", אומר אייל, "יום ההולדת שלו שחל בתשעה ביוני היה כמו להיות בשבעה עוד פעם, ורצינו לקיים את הבר מצווה הזאת. רציתי שהוא יראה מלמעלה את מה שעשינו עבורו, ושלא ויתרנו, ושהכל היה כאן".

איך עמדתם בזה? להזמין אנשים לחגיגה שהיא כבר לא חגיגה?

"כשאני חושבת על זה היום, אין לי מושג איך עמדנו בזה", אומרת סיגלית, "זה היה קשה מנשוא, אבל הרגשנו חובה לקיים את היום הזה. הזמנו אורחים, הפעילות הייתה פתוחה ואנשים הגיעו מכל קצווי הארץ, גם כאלה שלא הכרנו. זאת הייתה הזדמנות עבורנו לדבר בפני נוער על הסכנות שבנשק, ועל התוצאות של רשלנות ושל התרברבות".

אתם תמשיכו עם זה?

"בשבועות הקרובים, במלאת שנה", אומר אייל, "נקים רשמית את העמותה שכבר התחלנו בייסודה. העמותה תעסוק בהסברה על החשיבות של אחזקת נשק במקום בטוח ועל הסכנות באחזקת נשק שלא לצורך. יש לנו משפחות וחברים שכבר התעניינו באפשרות להצטרף".

"לשמחתנו", מוסיפה סיגלית, "המקרה של אורן גם קידם חוק ביוזמת ח"כ אורי אורבך לסגירת מטווחים לבני נוער. כרגע עדיין לא גייסנו מספיק כוחות לעמוד מול כיתה ולדבר, אבל ברור לי שאני אעשה את זה, אני חייבת".

אייל: "אנחנו מחלקים את עצמנו בין להשמיע ולהנציח. העשייה הטובה מחזיקה אותנו. שתלנו עץ לזכרו בפארק הפירטים, הקמנו טורניר כדורסל של 17 קבוצות ממודיעין, יש משפחה שתרמה מתקני ספורט על שמו. אורן היה ילד שמאוד אהב ספורט, כל הדברים הללו עוזרים ביום יום".

תגובת משפחתו של הנער היורה: "הטרגדיה של משפחת מזרחי מלווה אותנו יום יום ושעה שעה. אנחנו בטוחים שהתמודדותם עם המקרה קשה מאוד וכי דרושים להם כוחות על אנושיים כדי להתגבר ולהמשיך הלאה. מיום שאירעה הטרגדיה, ניסינו ליצור עם המשפחה קשר ולנחמה, דבר שלא צלח. אין בלבנו אלא הבנה גם על כך. אנו מקווים שיגיע היום ונוכל, שתי המשפחות, להיפגש ולמצוא דרך להתחזק".

• הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות מודיעין".