מאמרו
של עמיר יפת השאיר אותי בפליאה: כבר זמן רב לא נתקלתי בכזו ערימה מהבילה של האשמות מרושעות וטענות מגוחכות. עמיר תוקף בשצף קצף את "הירוקים" באשר הם, תוך הפרחה של שלל נימוקים מוזרים ביותר: פרנואידים, ברוטליים וכוזבים. מסקנתו ברורה: "זה הזמן להוציא את הירוקים למיניהם אל מחוץ לחוק". לא פחות.
עמיר מניח, כנראה, שכל "הקיבוצניקים" לא סובלים את "הירוקים", ולכן הוא משיח לפי תומו, בחופשיות משוחררת, משל היה מחווה דעתו על המתנדבת החדשה מדנמרק, בשעה שהחבר'ה שותים קפה לסיום ארוחת הבוקר במחסן השלחין.
הוא גולש בזעם קדוש וטופל שפע של האשמות בדויות על "הירוקים". אבל איזה ירוקים בדיוק? החנונים של "החברה להגנת הטבע"?
הבורגנים של פאר ויסנר?
האידיאליסטים של "התנועה הירוקה"? עורכי הדין הצעירים ב-6,000 ש"ח לחודש של "אדם, טבע ודין"?
כמו הבחורות, גם הם כולם אותו דבר.
כך הוא כותב: "הירוקים - על כל השלוחות שלהם - הם הורסי הסביבה, מחריבי רעיונות חברתיים ומאחוריהם שלל אינטרסנטים שחלקם מונעים מרוע...". נסו נא להחליף את "הירוקים" ב"הקיבוצניקים", או "הערבים" או "היהודים" - וקראו בשנית.
הבולמוס מביא את הכותב לתיאור מקומם של מה שכל אדם סביר יראה כפעולה אזרחית תקינה, סבירה ואפילו מבורכת: "החבורה הזו קופצת על כל תב"א או תב"ע כאילו נשמתם נלקחת, והם נדחסים ונדחפים לכל דיון ולכל ערעור ולכל ועדה מחוזית, כאילו הם-הם מחזיקי הזכות הציבורית לדעת. לדעת ולהרוס". זה, כמובן, כזב גמור: בדיוניהן של הוועדות המקומיות אין כלל חברים מטעם "הירוקים". בוועדות המחוזיות אכן יש נציג בעל זכות הצבעה מ"החברה להגנת הטבע", אלא שהוא נמצא בבדידות מזהרת, בין ראשי רשויות ופקידי ממשל רבים.
עכשיו אנחנו מתקרבים אל לב העניין: המאבק על חוף פלמחים.
עמיר הוא חבר קיבוץ פלמחים וחורה לו, כנראה, שהפרויקט המלונאי שתוכנן שם - ואשר
אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים שנקבעו ב"חוק החופים" - נבלם לעת עתה. הדמוניזציה שלו מגיעה לבסוף לקליימקס בעל מאפיינים המזכירים את מגילת אסתר: הירוקים "שולחים נערה עגמומית, יפת עיניים ומראה, שתבכה על שלוקחים לה פיסת קרקע בתולית..." ו"בת דייגים" זו גוררת אחריה עדר של "שוטים ירוקים". ביניהם, אגב, מבקר המדינה, כבוד השופט מיכה לינדנשטראוס, שהלך שבי אחר אותה "נערה זבת חוטם וצמות". תיאורי פלסתר אלו צריכים לעורר אי-נוחות בקרב כל אדם מתורבת, אבל פרדוקסלית הם דווקא מדגימים היטב מול איזה מגוון של כוחות, טענות והתנהגויות פסולות צריכים פעילי הסביבה לעמוד.
דמי החבר השנתיים (120 ש"ח), שאני משלם זה עשור ל"אדם, טבע ודין", קידמו את חקיקתו של "חוק החופים" (בישראל נותרו 2.5 ס"מ חוף ים לאזרח, כולל חוף פלמחים), אפשרו מאבק מתמשך מול תאגידים מזהמים במפרץ חיפה וברמת-חובב (דבר שהמדינה נמנעה מלעשותו), וניסו להגן על נופי מדבר חסרי תחליף, דוגמת עמק ססגון
בבקעת תמנע, וחולות סמר.
צריך להודות לפעילי התנועה הסביבתית, שבמינימום משאבים ובמקסימום מאמץ דואגים לאיכות חיינו בהווה, ולכך שנשאיר קצת מרחבי טבע בלתי-פגועים לבאים אחרינו.
