רק אחרי הצפייה הבנתי למה החליטו אולפני פרמונט לדחות את הפצת "שאטר איילנד" מאוקטובר 2009 לפברואר 2010. דחייה כזו פירושה שהסרט סולק למעשה מהמרוץ לאוסקר השנה — מהלך שאינו מבשר טובות לגבי מידת האמון שהאולפן רוחש לו.
דחיית מועדי הפצה של סרטים אינה תופעה נדירה בהוליווד. גם "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם" נדחה בשעתו. אבל כשסרט של במאי בכיר כסקורסזה, עם כוכב גדול כדיקפריו
נדחה — אפשר בהחלט להרים גבה, ואפילו שתיים.
דיקפריו ורפאלו בשאטר איילנד. אסור להחמיץ
בלי אהבה, בלי סקס, בלי הומור, עתיד תקווה וחלום — "שאטר איילנד", המתנהל באווירה פסיכיאטרית, הוא סרט קשה. בידור למבוגרים בלבד. עם זאת,
מדובר בקולנוע משובח. סקורסזה מוכיח כאן שהשנים רק מחדדות ומעמיקות את מבעו הפילמאי. עבור דיקפריו זה בדיוק מסוג הסרטים שהוא לעולם לא יוותר עליהם בניסיון להוכיח שהוא שחקן דרמטי "כבד".
ליהיין, שכתב את הספר, כתב גם את "מיסטיק ריבר", שהפך לאחד מסרטיו הטובים, והקשים ביותר, של קלינט איסטווד.
ובאמת, העיקר כאן הוא לא הבימוי או המשחק, המצוינים כשלעצמם, אלא התסריט. ליתר דיוק האופן שבו הסיפור, כמו נושאת מטוסים גדולה, עושה פניית פרסה איטית וארוכה, והופך את עורו לנגד עינינו, כשהוא ממקם מחדש גם כל אחת מהדמויות.
תופתעו? בוודאי. השאלה היא רק מתי. יש שירגישו במפנה הקרב כבר בדקה ה־20. יש ב־60. ויש שיבינו רק ברגע האחרון. בכל מקרה, מדובר בדרמת מתח פסיכולוגית היצ'קוקיאנית, פילם נואר למעשה, עם ציטוטים מ"ורטיגו", "רבקה" ומ"סיפור מן העבר" של ז'אק טורנייה מ־1947. גם שם הגיבור, ג'ף ביילי, בגילומו של רוברט מיצ'ם, היה בלש שעברו אינו מרפה ממנו.
סיוט ספירלי לוחץ
הסיפור: השנה היא 1954. טדי דניאלס (דיקפריו) הוא בלש פדרלי המגיע יחד עם שותפו צ'אק (רופאלו) למוסד לחולי נפש הנמצא על אי סלעי מבודד מול חופי בוסטון. השניים חוקרים את היעלמה המסתורי של חוסה שנכלאה שם אחרי שרצחה את שלושת ילדיה.
את המוסד מנהלים ד"ר קאולי (קינגסלי) וד"ר נירהינג (פון סידוב). השמועות מספרות שהם מבצעים פשעים מחרידים נגד המטופלים שלהם. דניאלס הוא גיבור אופייני של סקורסזה, שתמיד — מימי "רחובות לוהטים" ו"נהג מונית", דרך "השור הזועם" ועד ל"הטייס" — נמשך לטיפוס הגבר הסובל מעינוי פנימי מתמשך. כאן זה מתבטא בעיקר בסיוטים שדניאלס סובל מהם בלילות ובכאבי ראש נוראיים בימים.
מהר מאוד מתברר שלדניאלס יש אג'נדה פרטית לגמרי בשהותו על האי: הוא בטוח שהאיש שרצח את אשתו כלוא במוסד. וכמי שהיה שותף בשחרור מחנה הריכוז דכאו בסוף מלחמת העולם השנייה, הוא חושד שד"ר נירהינג, בעל המבטא הגרמני הבולט, הוא נאצי לשעבר. בהופעתו של פון סידוב הוותיק מהדהדת פה עבודתו עם ברגמן, בסרטים שגם רבים מהם התרחשו על איים שוממים ונגועי טירוף.
גם הפסקול שעיצב רובי רוברטסון תורם את חלקו ללחץ ולמתח. מטחי סאונד מורטי עצבים מיצירות של פנדרצקי ומאהלר נשמעים, כאילו שודרו ישירות ממוחו הקודח של דניאלס, כשהם מעצימים את אווירת האימה הדחוסה והקלאוסטרופובית.
"שאטר איילנד" הוא סרט ספירלי עם מבנה של סיוט המתרחש במעין מבוך פנימי. באופן סמלי מאוד הוא נפתר במערכה אחרונה אינטנסיבית מאוד, המתרחשת במגדלור הנמצא על האי. אבל התפנית הסופית והמכרעת שלו מגיעה ממש בשנייה האחרונה, שאסור להחמיצה. יותר מזה אי אפשר להגיד בלי לפגוע בצפייה.
- "שאטר איילנד". תסריט (לפי ספרו של דניס ליהיין): לאטה קלוגרידיס. בימוי: מרטין סקורסזה. שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, מארק רופאלו, בן קינגסלי, מקס פון סידוב, מישל וויליאמס, אמילי מורטימר
