אני שונאת שאדם שאני מחבבת ומכירה שנים, פתאום הופך את עורו, עושה לי פרצוף חמוץ, וכשאני מנסה לדבר איתו, הוא תמיד עסוק, או לפחות אומר שהוא עסוק ולא עונה לטלפונים שלי.
זה קרה לי עם צורי - ידידי מילדות, שפעם אפילו היינו חברים למשך שלושה חודשים ונפרדנו כידידים. צורי תמיד מצא זמן להקשיב לליבי, כשהייתי עצובה וגם אני הייתי מקבלת ממנו שיחות טלפון באמצע הלילה, כשסיים זוגיות עם מישהי או ששנתו נדדה.
הקור שהעביר אליי פשוט הציק לי ולכן לפני יומיים, בלי הודעה מראש, נחתתי אצלו בשעה עשר בלילה. כשהוא פתח את הדלת וראה אותי, הבחנתי שהוא
בשוק, אבל לא הפריע לי. נכנסתי, סגרתי את הדלת אחריי, הפניתי אליו מבט חודר ושאלתי: "אפשר לדעת מה קורה? אני שונאת את המשחקים שלך!"
"לא קורה כלום", ענה והצית סיגריה, "אני סתם לחוץ".
"ואם אתה לחוץ, למי אתה מגיע כדי לשפוך את סודות ליבך? אליי, נכון? אז מה קרה הפעם?"
צורי שתק, נכנס למטבח ובלי מילים נשען על השייש ופלט אנחה ארוכה.
"אתה יכול להגיד לי מה קרה?" שאלתי בקול כועס, שאינו אופייני לי.
צורי המשיך לשתוק ורק אחרי כמה דקות של מחשבה אמר בלחש: "הדבר הכי שנוא עליי הוא לקבל סטירה מאדם שאני אוהב וזה מה שקרה לי איתך...". קימטתי את מצחי, אימצתי את מוחי וכמה שניסיתי, לא הצלחתי להבין את הרמז ששלח לי. "אתה יכול לדבר יותר ברור?" שאלתי, "אם כל הכבוד לאינטליגנציה שלי, לא הצלחתי להבין אותך".
צורי לקח אוויר, פתח את המקרר, לגם מעט קולה ואמר מבלי להביט בעיניי: "כבר תקופה ארוכה שאני מניאק, את מספרת שנפרדנו, כי אני קמצן ואפילו שמעתי מחבר משותף שלנו, שאני צריך להגיד לך בוקר, צהריים וערב תודה על העובדה שהסכמת לצאת איתי...".
"תגיד לי אתה בסדר?" שאלתי והתאפקתי שלא לפרוץ בצחוק, "נראה לך שאני אדבר ככה? שכחת שאנשים אוהבים לסכסך? אני מוכנה עכשיו לחזור ולצאת איתך, כי אתה אחלה... בא לך? לחשתי ולא הבנתי מאיפה צצה היוזמה.
צורי הביט בי ומבטו הקפוא התרכך. הוא התקרב אליי חיבק אותי בחום וכל הטינה חלפה בן רגע, מה שרק מוכיח שדיבור ישיר עדיף ובמקרה שלנו אולי-אולי אותו נתק יהפוך לחיבור מושלם. אולי...
המשכתי לעבוד במשרד כשלפתע אני מבחינה בהודעה נוספת שנכנסה לתיבת הדואר שלי. פתחתי אותה בידיים מעט רועדות ובה היה כתוב: "בתשע בערב, קבענו!!!". הבנתי שהפעם הוא כבר קבע עובדה, ואני שונאת שמחליטים בשבילי, אבל הבלגתי.
חזרתי לתיק שטיפלתי בו, כשאני מחייכת בתוך תוכי, ומרגישה איך השמש בחוץ מתחילה להיעלם, ולמרות זאת, האור בעיניי דלק. רק לאחר כחצי שעה הרגשתי איך מישהו מתקרב אליי מאחור. סובבתי את הראש והבחנתי בעומרי ששלח אליי מבט מתוק ומחייך.
"מתי את מסיימת?" שאל והניח את ידו על כתפי. זזתי מעט על מנת להשתחרר מאחיזתו ואמרתי: "נראה לי שבעוד חצי שעה בערך..."
"מה דעתך לחתוך ולבוא איתי לסיבוב ליד הים?" ונעץ בי את עיניו השחורות.
"השתגעת?", עניתי והרמתי גבה, "רק התחלתי לעבוד וכבר להבריז?"
"הבוס כאן הוא אבא שלי", ענה "ואם לי מותר לעשות הכול, גם לך מותר".
הייתי המומה למספר שניות, אבל ניסיתי להסתיר זאת. בכל מקרה העדפתי להישאר ולסיים את המטלה שהוטלה עליי, בלי להתייחס למה שאמר לי עומרי.
"טוב, אני אחכה לך", אמר לפתע והתיישב לצידי.
"אני לא מסוגלת לעשות כלום כשמישהו מסתכל עליי", אמרתי לו בחיוך, "אז אולי תחכה לי בחוץ?"
"אני נהנה לראות אותך..." לחש לפתע, "יש לך יופי מיוחד. את תמימה מבחוץ וערמומית מבפנים... יש לך ראש שחושב כל הזמן, אבל גם יודע לעשות שטויות כשצריך..."
חייכתי. הוא פגע בול בניתוח האופי שלו, אבל לא אמרתי לו את זה.
"עכשיו את בשלבים של לחקור את השטח. זאת אומרת אותי. את חושבת איך לאכול אותי ועדיין לא יודעת, אבל אני מבטיח לעזור לך...".
שוב לא עניתי, כי פחדתי שכל מה שקורה לי בשעות האחרונות הוא חלום טוב וחששתי שאו-טו-טו אתעורר ממנו... מזמן לא היה לי טוב והפעם הרגשתי איך הוא עוטף אותי ובגדול, אבל בכל זאת פחדתי להתאכזב.
