טוקאי היא לבטח אחת המסעדות הסיניות-אסיאתיות המושק קעות והמפוארות בעיר. מדובר במסעדה מעוצבת ומושקעת, עם אווירה וקלאסה. מסעדת יוקרה. מי שלא רוצה ליפול מהמחירים הדי גבוהים של המנות, כשהן מוזמנות בנפרד, מומלץ שידלג לעמוד האחרון של התפריט, שם יש הצעות לארוחות זוגיות או משפחתיות ב-100 עד 140 ש"ח לסועד. באופציה הזו יש שני יתרונות, האחד שהארוחה יוצאת הרבה יותר זולה, והשני שזה פוטר את המזמין מלהתלבט בין סוגי מאכלים שונים שאת שמם הוא ממילא לא מכיר.
באופציה של ה-100 ש"ח לסועד מקבלים פחות או יותר הכול. מרקים, סלטים, מתאבנים, עיקריות, תוספות, רק הטבחית המלוכסנת היפיפייה לא כלולה בדיל.
היינו שלושה. אני, שותפי למדור, יורם מארק-רייך, ובתו גילי. אני נתתי למלצרית יד חופשית, תוך ציון העדפה, לקבל למנה עיקרית דג. כל הרטבים, צירופים וסגנונות בישול – על פי בחירתה. הרייך נלחם דקות ארוכות בתפריט, עד שבחר את המנה הכי קונבקציונלית: נתחי בקר מוקפצים. גילי, כיאה לבתו של מבקר מסעדות, הפגינה אנינות טעם, במיוחד כשמדובר במסעדה אסיאתית, והזמינה שניצלונים ואטריות.
פתחנו עם מרקים. אני קיבלתי מרק חמוץ-חריף שכלל פטריות, ירקות, בצל ירוק וחריפות טעימה. חיסלתי את המרק עד תום, וכחבר טוב גם עזרתי לרייך שהצהיר כי אינו רוצה להרגיש מלא מדי כבר בשלב זה, לחסל את המרק שלו (מרק כופתאות בשר), ואת מרק התירס שגילי השאירה חצי ממנו (תוך שאני מחזק אותו בקצת סויה).
בשלב השני של הארוחה קיבלנו אגרולס וסלט סיני. אני לא העזתי להתקרב לאגרולס, כי אני יודע שזה מוקש במסעדה סינית או אסיאתית. האגרול מטוגן, הרוטב עמוס בקלוריות, וגם אדם רעב ימצא עצמו שבע אחרי אגרול או שניים. הרייכים כצפוי נפלו בפח, חיסלו את האגרולס, המהמו שבחים על איכותו הטובה, אבל בד בבד החלו להשמיע זמירות על כך שהם בעצם קצת שבעים. לצד האגרולס קיבלנו גבעת סלט של גזר וצנון ברוטב מתקתק.
בהיעדר בירות אסיאתיות (יש בתפריט רק בירה יפנית, אבל גם היא לא הייתה בנמצא) שתינו בירה סטלה ארטואה בלגית. הבירה, אגב, מיוצרת בכלל באשקלון, אבל מה זה משנה.
ואז הגיעו העיקריות. אני קיבלתי דג מושט גדול ועסיסי, שהוגש עם המון ירקות שכיסו אותו. הדג בושל בתוך הירקות ועם הרבה רוטב נוזלי, לכן באופן טבעי בשר הדג היה עסיסי ורך. את הררי הירקות נאלצתי להזיז לקצה הצלחת כי הכמויות היו מעבר לכוחותיי. בקערת האורז הגדולה שהוגשה לצד המנות העיקריות בקושי נגעתי. כבר הייתי שבע מדי.
הרייך קיבל מנה נדיבה של רצועות בקר עם פלפל ירוק. אחרי שהסיר את כל הבצל מהמנה (הוא שכח להגיד למלצרית שהוא שונא בצל, והמנה שלו כללה כמות מסחרית של בצל שנצלה עם הבקר) נשארה לו פלטה לוהטת שעליה בשר שהוקפץ בסויה עם תיבול חזק. הוא דיווח על מנה מוצלחת במיוחד, ורק העובדה שהוא לא הקשיב לאזהרותיי וטחן את האגרול, הביאה לכך שהיא לא חוסלה עד תום. בגזרה של גילי המצב היה דומה. דווח כי השניצל טעים, אטריות האורז שהוגשו לצידו גם קצרו שבחים, אבל האגרול מהמערכה הקודמת עשה את שלו, ומרבית המנה נארזה לטייק-אוויי.
למרות שהרייכים היו שבעים לגמרי, זה לא מנע מהם להזמין קינוחים. גילי, כמו אביה מולידה, הכריזה שהיא לא מוותרת על קינוח מתוק, לכן הזמינו
לה בננה מטוגנת (בעיקר כי אנחנו אוהבים את הדלקת הבננה על השולחן מול עינינו). הרייך הזמין לעצמו עוגת שוקולד חמה, ואני הסתפקתי בליצ'י, שהתגלה כקינוח סטנדרטי, מהסוג המשומר, עם סירופ של קופסת שימורים, לא משהו מיוחד. עוגת השוקולד עם הגלידה לצידה, אולי לא הסמל של המטבח האסיאתי, אבל קצרה הצלחה אצל הרייכים, שלא לדבר על הבננה שהודלקה על שולחננו, ושהייתה טעימה מאוד אחרי שנצלתה קלות.
שורה תחתונה, מדובר במסעדה שמשדרת פאר ויוקרה, ומצליחה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה, ורק חבל שבערב בו היינו המסעדה הייתה כמעט ריקה, מה שעורר אצלנו חשש שלמרות שנות פעילותה הרבות, חיפאים רבים עדיין לא מודעים לכך שיש להם ממש במרכז הכרמל, ברחוב עם הנוף הכי יפה בעיר, מסעדה יוקרתית, אבל לא יקרה מדי.
מסעדת טוקאי, יפה נוף 108, מרכז הכרמל
