"עינינו הרואות כי בת הקיבוץ מנסה לקבל יתרונות חומריים, על-ידי החלטה שלי לקבלה רטרואקטיבית לחברות בקיבוץ. רק נושא הזכויות הרכושיות עומד מאחורי בקשתה החד-משמעית להתקבל לחברות", אומר רשם האגודות השיתופיות, בהחלטה שנתן בעניינה של בת קיבוץ עין החורש,
שפנתה אליו בשנת 2008 וביקשה ששמה ייכלל בפנקס החברים באופן רטרואקטיבי החל משנת 1993 - כדי לתקן, לדבריה, את העוול שנגרם לה ולקבל אותה לחברות לפני התאריך הקובע, שהוא תאריך השינוי. "אם בזמן אמת לא הצליחה לבסס זכאותה לחברות, בין מכוח הסדר הצעירים ובין מכוח התקנון, על שום מה יינתן לה מבוקשה רטרואקטיבית?" תמה הרשם ודוחה את בקשתה.
דרך המלך לקבלת אדם כחבר קיבוץ, שהיא גם החלופה העומדת בפני אדם הבא מבחוץ, המבקש להצטרף ל"נורמות הקואופרציה" - מסביר רשם האגודות השיתופיות, עו"ד אורי זליגמן - היא בהגשת בקשה להתקבל כחבר בקיבוץ, בדרך הקבועה בתקנון הקיבוץ. הדרך האחרת, מוסיף רשם האגודות, היא "קבלה דרך התנהגות", וזו חלה רק אם נהג אדם, ונהגו בו כחבר האגודה, ובלבד שאין בתקנון הוראה מפורשת השוללת אפשרות שכזו.
בת הקיבוץ שפנתה לרשם היא ילידת 1972, התקבלה למועמדות לחברות בקיבוץ בשנת 1990, בתום לימודי י"ב, בדרך של קבלה למועמדות אוטומטית ביחד עם בני מחזורה, ובהתאם ל"הסדר הצעירים". לאחר שהשתחררה מהצבא (1992) עבדה בקיבוץ, ולאחר מכן יצאה לחופשה. בהמשך למדה בסמינר הקיבוצים (עד 1998) - וכך הלאה, נעה בין חופשה מחוץ לקיבוץ לבין עבודה בקיבוץ (כנגד קבלת תקציב אישי), עד שבחרה (ביולי 2000) לצאת לעצמאות כלכלית, עבדה כשכירה במקומות עבודה שונים, והתגוררה בקיבוץ. לטענתה, התנהלותה מול הקיבוץ היתה בהתאם לנוהג בקיבוץ באותו זמן. היא ראתה עצמה מאז ומתמיד כתושבת הקיבוץ, שותפה פעילה בחייו התרבותיים, וביצעה את כל המטלות והתוכניות שנדרשו ממנה.
היא מכירה בעובדה שאין הקיבוץ מחויב לקבל כל מועמד, אך קובלת על כך שהקיבוץ לא הביא את שמה להצבעה באסיפה הכללית. עוד היא טוענת כי הקיבוץ כבר חרג מהתקנון בקבלה לחברות של מועמדים אחרים (שהיו בהסדר צעירים), כפי שעשה לגבי ארבעה חברים אחרים ממחזורה, ויש לראות בכך נוהג שחל גם לגביה. בת הקיבוץ מתארת את מעורבותה בחיי הקהילה המקומית ומספרת כי נטלה חלק בארגון יום העצמאות השישים למדינה, ואף קיבלה על כך דברי שבח מהקיבוץ.
הקיבוץ, באמצעות עורכות הדין מארי קושניר-הררי וענבל זוסמן ("זלצמן, גילת, קנולר, גראוס, סלומון ושות'"), טוען כי מדובר ב"מועמדות אוטומטית", שלאחריה על כל מועמד להחליט לאן מועדות פניו, אם להתקבל כחבר בסוף התהליך או לפרוש מהקיבוץ; אך התנהלותה, אומר הקיבוץ, "מלמדת על נטישת מועמדותה", במיוחד בשל עצמאותה הכלכלית מאז שנת 2000, ומוסיף כי היא מעולם לא נהגה "כחברה בקיבוץ".
רשם האגודות בוחן את הראיות ומוצא כי לא הקיבוץ נהג בבת הקיבוץ כחברה, וכי אף היא לא התנהגה כך. הוא מסיק זאת לאור העובדה שלא התגוררה בקיבוץ מאז החלה המועמדות האוטומטית בסיום לימודיה התיכוניים, ומכך שלא העמידה את מלוא כוח עבודתה, כמועמדת, לרשות האגודה, ולא העבירה לקיבוץ את כל שכרה מעבודותיה מחוץ לקיבוץ.
היא יצאה לחופשות ארוכות ביותר, גרה בקיבוץ כנגד תשלום, ולמעשה, הוא אומר, נהנתה, מאז שנת 2000 ועד היום, מעצמאות כלכלית מוחלטת. גם אם חרג הקיבוץ מהסדר שהיה נהוג אצלו או מהאמור בתקנון, כשקיבל ארבעה מועמדים אחרים, אין בכך כדי להושיע, מסביר הרשם, שכן "אין בחריגה כלפי מיעוט מינימליסטי, כדי ליצור נוהג המשנה את התקנון או לבטלו".
לדעת הרשם, מדובר בהתנהלות בחוסר תום לב מצד בת הקיבוץ. לדעתו, היא השלימה עם הסטטוס קוו של אי-קביעת מעמדה (המשך העצמאות הכלכלית) חרף קבלת עמיתיה לחברות, ורק משהרגישה שבצד החברות ישנם יתרונות כלכליים, שינתה את עמדתה ואת רצונה להתקבל לחברות. יש כאן "ניסיון להפיק יתרון כלכלי חומרי", אומר הרשם, שכן אחרת, מדוע לא קיבלה את ההצעה שמועמדותה תבוא לאסיפה הכללית? היא לא עשתה כן, הוא מסביר, משום שהיא מבקשת שקבלתה לחברות תהיה רטרואקטיבית לפני "המועד הקובע", וזאת ניתן לעשות רק באמצעות "החלטה רטרואקטיבית" של רשם האגודות בדבר קבלתה לחברות.
בת הקיבוץ, אומר הרשם, "קיוותה ליהנות משני העולמות, הן מעבודה עצמאית והן מהציפייה ליתרונות חומריים אחרי שינוי אורחות החיים בקיבוץ". סוף דבר, נדחתה בקשתה של בת הקיבוץ להכרה בחברותה, הרשם אינו מחייבה בהוצאות, לפנים משורת הדין, ומוסיף שהוא מקווה כי אם עדיין תרצה להתקבל לחברות, היא תוכל לעשות זאת בדרך הרגילה.
