היא ישבה שם כוססת אצבעות. ילדה בת 10 לערך, לידה אבא שלה' שהסכים לנפץ לקטנטונת את כל הרגלי השינה, ולקח אותה למשחק חצי גמר גביע המדינה (התחיל ב-21:38. הסתכלתי על השעון). יחד איתם גם האח הגדול שלא מבין מה, לעזאזל, קרה לטוני וושהאם.
האבא, כיפה סרוגה ועיניים טובות, מסביר לקטנה מדי פעם מהלכים ונותן דגשים על מה כדאי להסתכל.
ניצחנו, אני אומר לעצמי. לא משנה מה קורה על הפרקט. הערב, כאן בשער 11, אנחנו ניצחנו. לברק נתניה
יש יופי של קהל. משפחה קטנה של כדורסל.
אוהדי נתניה היו הרבה יותר טובים מהשחקנים. דווקא לערב החשוב ביותר של העונה עד כה, כדורסלני נתניה לא הופיעו. טוני וושהאם עם אחוזים זוועתיים כמעט גמר את הערב עם אפס בטור הנקודות (את השתיים שהוא הצליח סוף סוף להשחיל מתחת לסל, גם גיסתי, 164 ס"מ אחרי עקבים, שמה בפנים), מרקו קילינגסוורת' זורק מהקו אבטיחים, ולשמוליק ברנר רועדת היד בכל פעם שהוא מגיע למצב זריקה. דאנילו פינוק ייצר מדי פעם מהלך, ורק רוברט רות'בארט הוכיח שיש לו מה למכור.
אהבתי את המלחמה של האיטריה עם הזקן. גם כשהמשחק היה גמור, רות'בארט המשיך לנסות, חפר פנימה וניסה לנגוס בהפרש ולהציל משהו מהכבוד. את הדברים האלה אי אפשר להגיד על וושהאם, פינוק וקילינגסוורת'. אוהדי נתניה, שהיו כצפוי במיעוט, דחפו והלהיבו גם ברבע האחרון, הפרוטוקולי, אבל למטה על הפרקט לא היה מי שיתלהב.
את האפאטיות והרמת הידיים זיהו גם הזקנות משורה 30 ביציע העליון. הלכה הנחישות, נגמרה המלחמה על הריבאונד. ואם הזקנות מזהות, אז פיני בטח. והנה מכבי דורסת עם תרגילי האלי-הופ ששורפים לך את הבטן. אני מקווה שמישהו מסתיר לילדה הקטנה שלידי.
בהפסקה, עוד לפני שהתחילה ההתרסקות, אני שומע שני אוהדים של נתניה מנתחים את היכולת החלשה של וושהאם:
"אין דברים כאלה, טוני חושך".
"אני אומר לך, אילן השועל האכיל אותו לפני המשחק בקוסקוס ומפרום. הבנאדם לא מצליח לזוז".
"אילן השועל? האוהד מכבי ההוא עם הקרחת?".
"כן, הבת שלו יוצאת עם טוני".
"וואלה?".
"אמיתי לגמרי".
"לפי היכולת, אז וושהאם גם ירד על צלחת חריימי עם ארבעה לחם בית".
"וגם ביקש תוספת".
"אל תגזים, הוא מקצוען".
תנו לי בבקשה אפקט של מגאפון: "בוווווווווווווווווווושה! בושה! הכרוז של איגוד הכדורסל הוא בווווווווווושה! כןןןןןןןןןןןןןן. החד צדדיות שלו לטובת מכבי תל אביב, באירררררררררוע שבו הוא אמוררררררררר להיות נייטרררררררלי היא חררררררפה! דיפפפפפפפפפפפפפפפפפפפנס, שמישהו יגן עלינו מפני הבריונות המכביסטית!".
"10, 9, 8.....3, 2, 1, יאללה נתניה". היחס הפוך. ככל שההפרש לטובת מכבי תל אביב עולה, האוהדים שוב חוזרים לספירה לאחור ושואגים את השיר הפשוט והסוחף.
וזה היה החלק הכי נפלא במשחק. יש אוהדים בעיר נתניה, והם מעולים. תבעטו לכל הרוחות בסלוגנים כמו "בירת הספורט", פשוט תנו לנו ספורט אמיתי, ואנחנו כבר נבוא. העיר, החבוטה תדמיתית, כל כך צמאה להצלחה ספורטיבית, עד שמספיק שבאוויר מתפשט ריח קלוש של הישג, והנה האוהדים יוצאים מהחורים.
המון צעירים ראיתי ביציע. נתנייתים שלא ראו אף תואר בחיים שלהם. בכלל לא מכירים את הטעם, אבל כמה שהם צמאים. המון חובשי כיפות. גם מבוגרים ונשים.
וכשהערב נגמר, שוב מחיאות כפיים לשחקנים שלנו שהביאו אותנו עד לכאן. אני מסתכל על הילדה שלידי, ונדמה לי שלמרות ההפסד אני מזהה חיוך. עוד מעט היא בוודאי תירדם באוטו של אבא, לא לפני שתשאל: "מתי המשחק הבא בליגה?".
