בקיבוץ שלי היו שתי אסכולות: האחת גרסה בעבודה מרובה ללא חת, משמע: החופשות, הרגילות מהצבא ולפעמים גם שעות הלימוד בבית הספר נועדו בראש ובראשונה לעבודה, אם אין עבודה, תתפנה לעיסוקיך האחרים. אם איני טועה, המדגה והפלחה הצליחו ליצר אנשים ביונים כאלו שגם בחופשות מהצבא היו קמים בבוקר לחרוש את השדה או לזרוק רשת דייגים.
האסכולה השנייה דווקא גרסה בעבודה על פי הצורך, משמע: הפסקות קפה מסודרות שלוש ארוחות ביום ושנ"צ כמתחייב בחוק. על הסוג הזה נמנים מספר ענפים ששמורים עמוק בלבי. למען הגילוי הנאות אודה שרובנו לא השתייכנו לקבוצה הראשונה. זה לא אומר שאנחנו פרזיטים רחמנא לצלן אבל לבטח לא וורקוהוליקים מושבעים.
והנה האמת העגומה שחייבת להיאמר (בתקווה שההורים שלי יושבים עכשיו עם כמות מספקת של כדורי הרגעה): לאחר עשר שנות פעילות בהייטק פרשתי לעשות לביתי. זה בסדר, אפשר לקרוא לזה מובטל, אלא שלפי ראות עיניי זה לא יותר מחופשה עם תאריך סיום לא ידוע. זה לא שאני לא עושה כלום: אני נפגש אחת לשבוע עם שני ילדים חמודים מהפיליפינים ועוזר להם בשיעורי בית; אני הולך כל בוקר לשחות בבריכה; ולאחרונה אפילו התחלתי ללמוד שקר כלשהו. נכון לשעת סגירת הגיליון אני מרגיש שזה הצעד החשוב ביותר שעשיתי בעשור האחרון.
נחזור לרגע לשנות התשעים בקיבוץ: אתה חולה? בחופש? סתם עומד למות? עדיף שתנסה להגיע לעבודה. החלטת להישאר בבית? תשתדל להתרחק מאור הזרקורים פן תתויג תחת קבוצת "המוקצים" המכונה עצלנים/בטלנים/אוכלי חינם/פרזיטים (כל קיבוץ והשמות שלו). ככה זה, אנשים תויגו לפי קבוצות השתייכות, וקבוצת הבטלנים היתה קצת יותר בשוליים מהעובדים הזרים מתאילנד ומהאולפניסטים מקוריאה.
חזרה להווה: במציאות התל אביבית-קיבוצית אני נטע זר. למעשה אני היחיד בין חבריי ששרד בעבודה מסודרת יותר מחמש שנים. שלא תהיינה טעויות בעניין, כולם פתחו בקריירות הייטק סוערות, אלא שרצה הגורל/המזל וכעבור שלוש עד חמש שנים החברים פה יצאו לפנסיה מוקדמת תחת התווית של עוסק מורשה שעובד מהבית (או מבתי הקפה).
אם תשאלו אותי, איש מהם לא הכניס שקל בשנים האחרונות, אבל את מי זה מעניין... בתי הקפה בעיר מלאים באנשים עם כוונות טובות לעבוד אבל בתכלס הם לא יותר משחקני פייסבוק, במקרה הטוב.
הצרה היא שהם לא לבד, העיר הזאת מתעוררת בוקר בוקר לבטלה אחת גדולה ובמשך שנים אני מרגיש הפראייר היחיד שיוצא כל בוקר לעבודה.
ועכשיו תראו לי את האדם הראשון שיעז להגיד לי משהו כאשר הוא רואה אותי בשתיים עשרה בצהריים יורד לראשונה ביום מביתי עם עיניים נפוחות משינה, מגבת בריכה ביד ימין ולפטופ ביד שמאל. זה חוקי פה, כל כך חוקי שאפילו אם נערוך פיקניק קיצי על רחבת העירייה, לא נופתע אם מזכיר קיבוץ תל אביב חולדאי
יצטרף אלינו לקפה ולעוגה שאחרי.
אבל זו תל אביב ואלה אנחנו, ואיך בכל זאת הפכנו מחוד החנית של ההתיישבות העובדת (לפחות על פי תנאי הפתיחה) למובטלים הכי גאים שיש? האם באמת האווירה הכללית בעיר היא שגרמה לנו לצעוד כל בוקר לבית הקפה המקומי במקום לעבודה או שאולי זו רק סוג של מרידה זמנית ולו בגלל העובדה שזה נורמלי פה?
אם בקיבוץ של פעם עבדנו בלי לשאול שאלות גם שהתגמול על כך היה זניח, מדוע היום, כשיש לא מעט מעסיקים פוטנציאלים שהיו מוכנים לשלם לנו כסף טוב, בחרנו להישאר בחוץ? האם באמת הערכים ניצחו ואותנו לא יקנו בכסף? או שמא הפכנו למפונקים שרוצים רק את החיים הטובים? שאלה טובה...
לשני הטורים הראשונים של יונתן שרון:
