ביקורת פירושה קודם כול פירוק והפרדה. לכן שנאתם של יוצרים למבקרים עזה כל כך: אלה לוקחים את היצירה השלמה, הקדושה, ההוליסטית שלהם, ומפרקים אותה לחתיכות. אפשר להבין אותם. אבל אין ברירה; בשל מורכבותם, סרטים אינם יצירות אחידות. לעיתים קרובות מאוד בימוי מחפיר ומשחק גאוני, צילום נפלא ופסקול דפוק מסתופפים להם יחדיו.
"פרשס" הוא דוגמה לסרט בלתי אחיד כזה, הפועל בכמה רמות שונות בערוצים מקבילים. למזלו, הופעתה של השחקנית הראשית, בעיקר בזכות נתוניה הפיזיים החריגים — מהממת בעוצמתה הוויזואלית ומאפילה על שאר חלקיה הפחות מוצלחים של היצירה הבעייתית הזאת.
הסיפור כאן שייך כולו לפרשס (סידיבי) — נערה אפריקאית־אמריקאית בת 16, תושבת הארלם, השוקלת כמעט 200 קילו. בנוסף, היא אם חד הורית לילדה
הסובלת מתסמונת דאון — כנראה מפני שאביה של הילדה הוא גם אביה של פרשס, שאנס אותה בקביעות מאז שהיא עצמה הייתה ילדה. ואם זה לא מספיק, פרשס גם בהיריון, שוב, גם נגועה באיידס וגם סובלת מפיגור קל, המקשה עליה ללמוד קרוא וכתוב. היא חיה עם אמה מרי (מוניק), מכשפה מרירה המתקיימת מקצבת רווחה ונרקבת מול הטלוויזיה כשהיא מעשנת ללא הפסקה ומוצצת רגלי חזיר מטוגנות. בספר, אמה של פרשס אף מאלצת אותה לבצע בה מין אוראלי. בסרט נותר לכך רק רמז קלוש.
אז מה הסיפור? זהו, שאין ממש. ובהיעדר התפתחות, "פרשס" מסתפק למעשה בתיאור רוחב סטטי למדי של חיי הנערה. אדווה קלה נרשמת כשהיא מנסה להיחלץ ממצבה ונשלחת לשם כך לבית ספר מיוחד. שם היא נתקלת במיס ריין (פאטון), מורה טובת לב המנסה לעזור לה. במחלקת הרווחה עוזרת לה מיס וייס (מריה קארי בהופעה נטולת איפור), עובדת סוציאלית סימפטית. למרות שהיא מתקשה לכתוב, פרשס מנהלת יומן, ואף מלווה את הסרט בוויס אובר, שבו היא מתארת את הדברים מנקודת ראותה.
בנוסף, משולבים בסרט שוב ושוב קטעי פנטזיה, שבהם פרשס מדמה את עצמה למעין "כוכבת" פופולרית ונחשקת, המתקבלת בתשואות בכל מקום שאליו היא מגיעה. עם כל ההבנה לניסיון לחדור לעולמה הפנימי של הנערה, הקטעים האלה מבוימים באופן כה בנאלי ושבלוני, עד שקשה לדעת אם כוונתם טובה או פרודית.
מרגע שנחשף עולמה של פרשס, הסרט שואב את עיקר כוחו מהופעתה הפיזית ומתיאור חוזר ונשנה של עימותיה הבלתי פוסקים עם אמה. אבל נדמה שלמרות כוונותיו הטובות של הבמאי דניאלס, ולמרות שהדברים מתרחשים בסופו של דבר בקולנוע — שבו, כזכור, הכול אפשרי — גם הוא נאלץ להודות שמדובר במקרה אבוד. מכאן — ממש כמו הגיבורה שלו — גם סרטו אובד בסבך של מכתבים הנשלחים לכל עבר, וידויים, וויס אוברים, פנטזיות וסצנות "חזקות" (במיוחד בכיכובה של מוניק) המביאות את הסרט אל סופו, המשדר מעין אופטימיות בלתי מבוססת.
"פרשס" הוא מסוג הסרטים שחשיבותם, אם בכלל, אינה קולנועית אלא חברתית. וגם בתחום הזה השאלות שהוא מעורר אינן פשוטות כלל: הצגתה של משפחה אפריקאית־אמריקאית שבה האב אונס באכזריות את בתו; סצנה שבה פרשס נראית כשהיא גונבת דלי של עוף מטוגן ומחסלת אותו לבדה; סצנה אחרת שבה אמה נראית כשהיא מתייחסת בגסות נוראית לנכדתה הסובלת מתסמונת דאון — האם כל אלה אינם עלולים לתרום לחיזוק הדעות הקדומות השוררות ממילא כלפי הקהילה השחורה?
"פרשס" מועמד השנה לאוסקר בלא פחות משש קטגוריות, בהן הסרט הטוב, השחקנית ושחקנית המשנה. אל תיתנו לשפע הזה להטעות אתכם: פרסים ממלאים לעיתים רחוקות מאוד את ייעודם ומוענקים כביטוי של הערכה אמנותית כנה. לעיתים קרובות יותר הם מבטאים פחד, מבוכה ורגשות אשם.
- "פרשס". תסריט (על פי ספרה של ספייר): ג'פרי פלטשר. בימוי: לי דניאלס. שחקנים: גבורני סידיבי, מוניק, פאולה פאטון, מריה קארי, לני קרביץ
