בגלריית לאונרדו
בבית התנועה הקיבוצית נפתחה אתמול תערוכה מציוריה של שולה זמיר מקיבוץ משמר העמק
- "מבטים שלא נאמרו" (אוצרת: מרים ביטמן).
"האם תנועת יד אקראית יכולה להפוך ליצירת אמנות", אומרת-שואלת מרים ביטמן, וגם עונה: "אצל שולה זמיר - כן. נדמה שתנועת היד זורמת באופן ספונטני וללא חשיבה מתוכננת. הישירות הזו יוצרת קווים וכתמים, כאילו אוטומטיים, אולם בהתבוננות מעמיקה וסבלנית מזהים את הדומה והשונה. צבעי הציורים והצורות מונחים אחד ליד השני, וממעל נאטמים ומתערבבים לכדי דימוי חזותי לא מבוית ולא מושפע מזרם אמנותי זה או אחר... הישירות פועלת סביב עצמה, בלי ניסיון למצוא חן בעיני הצופה".
לדברי ביטמן, עבודותיה של שולה זמיר הן "הברות" של מצב נפשי, בתוך מכלול משתנה, ואין בהן התייחסות לעולם ולאסתטיקה צורנית מקובלת. בציורים יש "הבעה ראשונית ומחוספסת, הם עצמאיים בביטויים ואינם שייכים למקום או זמן ספציפיים, אלא ליוצרת ולקשת האסוציאציות השונות שלה. הציורים נראים ללא כוח כבידה, משוחררים ואווריריים. מסע אינטימי של ציור חד-פעמי".
שולה זמיר נולדה בקיבוץ הזורע והיתה מהילדים הראשונים של הקיבוץ. בשנת 1968 עברה למשמר-העמק עם נישואיה לדני זמיר, ועבדה בתחום החינוך ובמפעל
של הקיבוץ. היא התחילה לצייר לבד, ובהמשך עברה השתלמויות שונות. "אני נהנית מהחופש לצייר, מהתנועתיות וממגוון צבעים רב ומעניין", היא מעידה. "אינני מגבילה את עצמי לנושא מסוים או לסגנון מסוים. הצבע והצורה מוליכים אותי לשפע ניסיונות, סגנונות ונושאים: מהתיאורי, הקישוטי, המסוגנן, אל האקספרסיבי והמופשט. כל אלה גורמים לי הנאה רבה וביטוי עצמי. לאחר שחליתי בסרטן פעמיים, והחלמתי - זכיתי למבט חדש נוסף על החיים והעולם".
נעילת התערוכה - 15.3.
