"העולם אינו לא לנו ולא לצרינו. הוא רק חומר גולמי בידינו ויכול הוא להיות לנו גן עדן או גיהינום, לפי מה שאנו הננו בעצמנו". משפט חכם זה הוא פרי רוחו של ויל דיוראנט, מחשובי ההיסטוריונים של הפילוסופיה, והוא מצוי באמצע המרחק בין שתי ההשקפות בהן ננסה לגעת הפעם. מהו המרחק, אם בכלל, בין פלורליזם לרלטיביזם, ומה זה אומר באשר לחיינו שלנו?
הפלורליזם, מקורו בלטינית, ופירושו ריבוי. ביטוייו המרכזיים הם בפילוסופיה, במדעי החברה ובתרבות. נזכיר בקצרה את עיקריו: ייתכנו אופנים רבים של קיום בעולם, אפשרויות רבות להתבונן בו, צורות שלטון או קהילה שונות, תפישות מוסריות, כלכליות ואמנותיות שונות. אדם רחב אופקים ראוי, לכן, שיכיר בדרכי חיים שונות; מדינה ליברלית צריכה להסכים לקיום מפלגות ואידיאולוגיות שונות; רב-תרבותיות יש בה מקום לכל הזרמים. כל זה אין משמעו שלאדם היחיד אין סדר עדיפות. אני אמשיך להחזיק בהשקפה מסוימת על ערכים וחינוך, אצביע למפלגה אחת בלי לזגזג בכל מערכת בחירות, ואאזין למוזיקה מסוימת בלי להחליף דיסק או ערוץ רדיו בכל רגע וללא הבחנה. אבל אני אכיר בזכותם של אחרים לחנך אחרת, להצביע אחרת, להאזין אחרת. זו מהות הפלורליזם.
הרלטיביזם, לעומתו, טוען שלא רק שאפשרויות רבות קיימות ובכל תחום, אלא שכולן יחסיות ונכונות במידה שווה, כל אחת עבור מי שמחזיק בה. אין אמת אחת. כל אדם, שבט, בעל מקצוע, גזע או מין, בונה את האמת שלו מנקודת ראותו, ואין דרך אובייקטיבית להכריע עמדתו והעדפתו של מי נכונה או מוצדקת יותר. לכן, בתחום המוסרי, רצח על רקע "כבוד המשפחה", או מילת נשים, נחשבים לגיטימיים ואפילו עולים לדרגת מצווה בחברות מסוימות. לכן בתחום הפוליטי, לעמדה של "מרצ", למשל, יהיה משקל שווה לשל "הבית הלאומי", כי מצביעי שתיהן בטוחים שהם צודקים. לכן לזמר המזרחי, לפופ ולאופרה יהיה ערך אמנותי דומה, שיכול להימדד לכל היותר בכמות החסידים של כל ז'אנר.
הסתייגות חשובה - מבקרי הרלטיביזם טוענים שיש בו שתי סתירות לוגיות. האחת: למרות טענתו שכל הערכים שווים, יש בו בכל זאת ערך מוביל והכרחי אחד, ערך הסובלנות. השנייה: אם אין יתרון להשקפה אחת על האחרת, על סמך מה סבור הרלטיביסט שהשקפתו שלו, הרלטיביזם עצמו, נכונה יותר מהשקפות אחרות?
כולנו, או לפחות רובנו המכריע, אוהבים את הכלב שלנו, את הבעל/הרעיה שלנו, את הקיבוץ שלנו או את המדינה שלנו, יותר מאשר את הכלבים, הבעלים/נשים, המדינות או הקיבוצים האחרים; זאת למרות שהשכל הישר מורה לנו שיש יפים, עשירים, חכמים ומוצלחים מהם. הסיבה העיקרית לכך - הם שלנו. בנקודה זו אנו רלטיביסטים דווקא, והעובדה שזה "שלי" משפיעה על שיפוטנו.
אין לנו שום דרך לחלוק על אימא טרייה הבטוחה שהתינוק שלה הוא היפה בעולם, ואת דעתנו הכנה ראוי שנשמור בלבנו פנימה. בדברים רבים אחרים אנו פלורליסטים.
אני אצביע מרצ (או "עבודה", או כל מפלגה נכחדת אחרת) לא מפני שהיא שלי, אלא מפני שלמרות שאני מכיר בזכות הקיום של (כמעט) כל מפלגה, אני סבור שזו שלה הצבעתי - צודקת יותר. אני מכיר בקיומו ובחשיבותו של הזמר המזרחי, אבל מותר לי לחשוב שרמתו, בעיקר בתחום הטקסט, נמוכה ולא ראויה (ולכל הקוראים לי סנוב: אני מתעב ג'ז, וגם עם מחול מודרני לא נוח לי. כוס התה שלי הם ג'ון באאז ו"לורד אוף דה דנס").
מבינים את הפרינציפ? להכיר בזכות קיומם ובערכם הסובייקטיבי של עקרונות והעדפות מוסריים, פוליטיים, אסתטיים, שונים - אין פירושו להסכים שלכולם אותו ערך ומשקל.
פרופ' זאב צחור נהג לספר בהרצאותיו על תולדות תנועת העבודה, שבשנות השלושים והארבעים השלים בעל הקיוסק שבשדרות רוטשילד בתל-אביב עם אורח חייו ואולי אפילו אהב אותו, אך בד בבד ראה בתנועה הקיבוצית את הלפיד המאיר, את האוונגרד הרעיוני והמוסרי המוליך את התנועה הציונית, בבחינת "לבי במזרח ואני בפאתי מערב" של יהודה הלוי. השקפה זו נעלמה מזמן. הקיבוץ הוא, היום, רק אחת מצורות החיים (למעשה, שתיים מצורות החיים...) הנוהגות בישראל. אבל לפחות אנו, ראוי שלא נהיה רלטיביסטים. לפחות בעינינו ראוי שהקיבוץ, בכל וריאציה שלו, ייחשב לצורת חיים עדיפה מזווית חברתית, כלכלית, חינוכית, אקולוגית, או מכל זווית שתרצו. אחרת - מה אנו מחפשים כאן ומה הצידוק לחיות דווקא בו?
לשלושת הטורים האחרונים של דני ברזילי:
