הרופא הבהיר לי כי אני חייב להקפיד לאכול לפחות שלושה סוגי פירות ביום, ולכן כאשר כתבת החינוך של העיתון, מי-טל בן סימון, הציעה לי שנלך לצהריים בשרימפסי, מסעדת פירות ים בציר מוריה, כדי לבדוק את התפריט החדש, מיד הסכמתי.
שרימפסי מתבססת כמעט אך ורק על פירות ים. למרות שהיא מציעה אוכל שאחוז גבוה מהאוכלוסייה לא נוגע בו (מי מטעמי כשרות ומי מטעמי שמרנות) עדיין כמעט לא תמצאו בשרימפסי מנות אלטרנטיביות. למעשה, פרט למנת עוף אחת, ועוד כמה מרקים נטולי פירות ים, כל שאר התפריט בשרימפסי כולל לפחות אחד מהשילוש הקדוש – שרימפס-קלמארי-צדפות.
הכי הופתעתי מכך שאפילו הדגים הם מחוץ לתחום, כי אני פריק של דגים.
מי-טל איחרה בחצי שעה, מה שאיפשר לי לשנן את התפריט על בוריו (ועדיין לא למצוא בו דג בורי) וגם להמיר את כוס השתייה הקלה שמוגשת במסגרת התפריט העסקי בשליש ליטר בירה הוגרדן מהחבית (המרה שעולה 15 ש"ח, מחיר קצת יקר עבור החלפת משקה קל בבירה). כשמי-טל הגיעה, גם היא המירה לבירה, וכך מיצינו את אופצית השתייה בארוחה.
אם לי היה קשה להחליט מה לבחור, כי רוב המנות היו די דומות והתבססו על שרימפס, קלמארי או שילוב של השניים, עבור מי-טל זה כבר היה אתגר. העסקיות מתחילות כבר ב-52 ש"ח וכוללות מנה ראשונה ועיקרית, יש עסקיות משודרגות (שכוללות גם שתייה חמה) ב-68 ש"ח ויש עסקיות יקרות יותר שכוללות מנות מיוחדות, אבל המלצר היעיל והנדיב הציע לי לחרוג מהעסקית כי המרק הטוב ביותר בתפריט, מרק פירות ים, לא כלול בעסקיות. נעתרתי להצעתו, ובדיעבד התברר כי זו הייתה החלטת נבונה. לעיקרית הזמנתי קדירה של, איך לא, פירות ים.
עבור מי-טל הבחירה הייתה בעייתית ולכן הכינו לה מנות מיוחדות ונטולות שרצי ים: למנה ראשונה סלט ירקות בלי פירות הים שאמורים להתווסף אליו, ולמנה עיקרית מנת נודלס שבמקור אמורה להיות עמוסת פירות ים, רק שהטבח קיבל הוראה להכין אותה בלי פירות הים.
מסעדת השרימפסי. מגוון פירות ים (צילום: מי-טל בן סימון)
זה היה יום חורפי, קור אימים בחוץ, גשם, ברקים, רעמים, כל חבילת החורף הקבועה. לכן לא היה דבר נפלא יותר שיכולתי להעלות על הדעת, מאשר לקבל מרק רותח, ולא סתם מרק אלא כזה שעשוי על בסיס שמנת, עם שפע שרצי ים. קלמארי, דיונון, שרימפס ובעיקר צדפות מולים. מי-טל הסכימה לטעום רק מהנוזל של המרק, וטענה שיש לו טעם של ים. אני, לעומת זאת, הייתי מוכן לשתות את כל האוקיאנוס, אם טעמו היה כטעם המרק. מי-טל נישנשה בינתיים בהררי החסה שהוגשו לה, מה שגרם לי לברך על החלטתי הנבונה לפני 21 שנה להפסיק להיות צמחוני.
לצד המנות הראשונות קיבלנו גם לחם הבית, מאפה טרי וחם, טעים להפליא שלשם שינוי לא כלל פירות ים בתוכו, ולצידו חמאת שום. בשלב העיקריות קיבלתי
פירות ים, הפעם בקדירה עמוסת כל טוב. מצד אחד, המנה הייתה טעימה ונהדרת. מצד שני, היא הציגה את הבעייתיות של השרימפסי, המגבלה של מסעדה שמבוססת רק על פירות ים, הביאה לכך ששוב אכלתי את אותם שרצי ים, רק בגרסה שונה. שוב שרימפס, שוב קלמארי, רק שהפעם במקום שישחו במרק שמנת, הם שחו ברוטב של שום ויין. מי-טל נלחמה בגבורה בהררי הנודלס שהיא קיבלה, וטענה שחיסרון המרכיב הכי מרכזי במנה שלה - פירות הים - לא פגע במנה, אלא נהפוך הוא.
לצד המנה שלי הגיעה גם תוספת אורז. הייתי שבע מכדי לגעת בה, מה גם שאין בו צורך כאשר אפשר לנגב את הרוטב הנפלא של המנה שלי עם הלחם הטרי. מי-טל, להבדיל, טענה שהאורז פשוט וטעים, ושהיא הייתה בכיף אוכלת אותו, לולא הייתה מנת הנודלס כה גדולה ומשביעה. כל כך משביעה, שאחרי שהיא נלחמה בגבורה בחצי מגבעת הנודלס, היא הרימה ידיים וביקשה לארוז את השאר, לארוחת ערב מפנקת.
שורה תחתונה, למרות המגבלות שיש לשרימפסי כמסעדה שמציעה רק פירות ים, ולמרות המגבלות שיש לצמחונית במסעדה שכזו, בסך הכל זכינו לארוחה טובה, מעניינת ובעיקר מיוחדת.
