אם מטרתה של האמנות היא כדבריו של רומן רולן "ליצור את השמש במקום שהיא איננה", "עג'מי",
סרטם המרגש של ירון שני וסכנדר קובטי, הוא ללא ספק יצירת אמנות מן המעלה הראשונה.
"עג'מי" עושה משהו שלכאורה הוא בלתי אפשרי: סרט שכולו מעשי אלימות, המשרטט מעגל הנראה חסר תקווה של פשע וסמים ונקמת דם, סרט על מעשי רצח וחיסול חשבונות, המתאר עד כמה חסרי סיכוי הם הקשרים לא רק בין יהודים לערבים בישראל, אלא גם בין ערבים לערבים — מוסלמים ונוצרים — מצליח להיות למרות הכול סרט אופטימי.
למרות האלימות הגואה שבו זהו סרט מלא אהבה וחום וחמלה. בכך הוא סרט אנושי מאוד — שיוצר את השמש במקום שהיא איננה, בחשכת האלימות והקנאות והשנאה וחוסר התקווה.
מה יותר מלא תקווה מהעובדה שהסרט הקשה והמרגש הזה הוא פרי יצירתם של שני ישראלים — יהודי וערבי — שהוכיחו בעצם עשיית הסרט שיש אפשרות של קיום ביחד, של דיאלוג ושל עשייה משותפת, שמניבה פרי הילולים.
אי אפשר שלא לחוש גאווה ישראלית לנוכח הסרט הזה — שהוא קשה ומתאר מציאות קשה, אבל נעשה במדינה חופשית, שאינה מפחדת מביקורת והיא שיאנית עולם בביקורת עצמית, ארץ של אנשים יצירתיים, הזוכים לתמיכה ולמימון ציבורי כדי לומר לציבור אמיתות לא נעימות.
איך יכול ראש עירייה, שעג'מי "שלו" מתוארת בסרט כאחד ממדורי הגיהינום — לחוש גאווה על הצלחתו של הסרט הזה ועל זכייתו במועמדות לאוסקר? אני
יכול לעשות זאת בלב שקט מפני שאני יודע לכבד את החופש האמנותי של היוצרים — ואני יודע שהסרט הזה, המרגש כל כך דווקא מפני שנראה כאילו הוא סרט דוקומנטרי ולא פרי עלילה מומצאת — מתאר אמת סוציולוגית ופוליטית — אבל לא אמת עירונית.
עג'מי של תל אביב־יפו 2010 איננה עג'מי של הסרט. אילו כשנבחרתי לראשות העירייה הייתי פסימי כמו אלה שייעצו לי או כמו רגעים בסרט, סביר להניח שלא היינו נכנסים להשקעה חסרת התקדים שהשקענו ביפו בעשר השנים האחרונות. אני יודע את זה כי בעשר השנים שבהן אני ראש עיריית תל אביב־יפו הקדשתי ליפו חלק ניכר מאוד מזמני. המשאבים והמאמצים האדירים שהושקעו ביפו נשאו ונושאים פירות ומורגשים בשטח.
עדיין יש פערים, אבל יש כבר תקווה ויש שיפור עקבי ומתמיד ברמת החינוך ובאיכות החיים וברמת השירותים ובחיי התרבות. עדיין — כמו שאומר המספר בסיומו של הסרט — אנחנו חייבים לשמור את העיניים פקוחות, אם אנחנו רוצים להמשיך בדרך שבה התחלנו.
