לראשונה מאז שנת 1943 יתמודדו עשרה סרטים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר ה־82, שיתקיים בעוד כחודש בלוס אנג'לס. הכפלת מספר המועמדויות יצרה רשימה מגוונת וקיצונית מאוד, שבה מופיעים זה לצד זה סרט אינטלקטואלי קטן ומבריק כמו "יהודי טוב" של האחים כהן, "אווטאר"
הראוותני של ג'יימס קמרון, "ממזרים חסרי כבוד" האדיר של קוונטין טרנטינו, דרמה תקופתית קטנה כמו "לחנך את ג'ני" וסרט אנימציה כמו "למעלה". את דעת המדור על השנה שחלפה תמצאו כאן.
העניין המסעיר ביותר הוא כמובן הכללתו של "עג'מי",
שטיפס היישר מהחצר האחורית הבוערת שלנו לרשימה הסופית בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
אחרי "בופור" ו"ואלס עם באשיר" — זו השנה השלישית ברציפות שבה סרט ישראלי נמצא ברשימת המועמדים. מי שיתעקש יוכל לראות בכך הוכחה נוספת למעמדו המתחזק של הקולנוע הישראלי בעולם.
את "עג'מי" יצרו שני במאים — ירון שני וסכנדר קובטי — שזהו סרטם הראשון, עם צוות של שחקנים לא מקצועיים שעבדו בהתנדבות וקיבלו הכשרה מקומית. אם יש סרט שמגיע לו לזכות גם בגלל האופן שבו הופק — "עג'מי" הוא ללא ספק הסרט הזה. השאלה היא עד כמה היצירה המאוד מקומית הזאת תהיה מובנת גם לקהל בארצות הברית.
עג'מי. הוכחה למעמדו של הקולנוע הישראלי
מול "עג'מי" ניצבים כמה יריבים קשוחים: "סרט לבן" של מיכאל האנקה הוותיק כבר זכה בטקס גלובוס הזהב האחרון וקיבל חיזוק רציני כשקטף את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. גם הסרט הצרפתי "נביא" של ז'אק אודיאר היה מועמד בגלובוס הזהב, ונחשב בעיני רבים לאיכותי מאוד. עוד בקטגוריה הבוגדנית הזאת נמצאים "חלב הצער" מפרו, שקצר תשואות בפסטיבל ירושלים האחרון, ו"הסוד שבעיניים" מארגנטינה, שיוקרן בארץ בחודש הבא.
התחרות היוקרתית באמת נמצאת בקטגוריית הסרט הטוב. בראש הרשימה ניצב כצפוי ג'יימס קמרון עם "אווטאר", שכבר הוכתר לסרט המכניס ביותר בכל הזמנים, אחרי שעקף את "טיטאניק" (אגב, כפי שנחזה במדור
זה) וחצה ביעף את קו שני מיליארד הדולר.
מול קמרון ניצבת באומץ אשתו לשעבר, הבמאית קתרין ביגלו, עם הסרט "מטען הכאב", המספר את סיפורה הכאוב של יחידת חבלנים לסילוק פצצות הפועלת בעיראק הכבושה. בשל מחדל הפצה אופייני הוא יוקרן בארץ רק בחודש הבא. קשה לתאר שני סרטים שונים יותר: "אווטאר" יקר, גדול ונוצץ; "מטען הכאב", קטן ודל בתקציבים ובצופים, אבל נחשב למיוחד ולאיכותי מאוד.
ממזרים חסרי כבוד. טרנטינו במאי מעניין מקמרון
מי ייקח את פרס הסרט הטוב? לדעתי, אין כוח בעולם שימנע מג'יימס קמרון לזעוק שוב "אני מלך העולם" כשהפסלון בידו. וכנראה בצדק. בימים שבהם תעשיית הקולנוע נלחמת על חייה מול ההורדות באינטרנט ומשחקי המחשב, קמרון התווה את הדרך ליציאה מהבוץ. אם הוליווד תתנהג כמו הוליווד — זאת אומרת תפציץ סרט אחד בכל הפרסים האפשריים — קמרון יזכה גם בפרס הבימאי הטוב ביותר, למרות שאין ספק שטרנטינו במאי טוב ומעניין ממנו.
גם התחרות בפרס השחקן הטוב ביותר צמודה למדי ומצופפת השנה כמה שמות גדולים, כמו ג'ורג' קלוני על תפקידו ב"תלוי באוויר", קולין פירת' על "סינגל מן" וג'רמי רנר על "מטען הכאב". קשה להאמין שמישהו יצליח לקחת את הפרס ממורגן פרימן על תפקידו הפנומנלי כנלסון מנדלה ב"אינוויקטוס" של קלינט איסטווד.
השאלה האם פרימן יקבל את הפרס למרות צבע עורו אינה מופרכת כפי שהיא נשמעת. הסטטיסטיקה של האוסקר עגומה למדי ומעידה שהוא עדיין פרס שגברים אמריקאים לבנים ודוברי אנגלית מעדיפים לחלק אחד לשני. עובדה: רק 11 מתוך 312 הזוכים בפרס השחקן/נית הראשי/ת עד כה היו שחורים, בהם סידני פואטייה, וופי גולדברג, דנזל וושינגטון, ג'יימי פוקס, האלי ברי ופורסט ויטאקר.
קתרין ביגלו היא רק האישה הרביעית המועמדת לפרס בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. קדמו לה לינה ורטמולר על “שבע יפהפיות”, ג’יין קמפיון על “הפסנתר” וסופיה קופולה על “אבודים בטוקיו". רק שני שחקנים, שניהם איטלקים, זכו באוסקר על השתתפותם בסרט זר: סופיה לורן על תפקידה ב"שתי נשים" ב־1961 ורוברטו בניני על תפקידו ב"החיים יפים" ב־1998.
רק שניים זכו בפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידים שלא היו דוברי אנגלית: רוברט דה נירו על "הסנדק 2" ב־1974 ובניסיו דל טורו על "טראפיק" ב־2001.
מרלון ברנדו סירב לקבל את הפרס על חלקו ב"הסנדק" כמחאה על יחסה של אמריקה לאינדיאנים. הוא שלח במקומו אישה אינדיאנית שכונתה "נוצה קטנה". מאוחר יותר הסתבר כי האישה היא מריה קרוז, שחקנית אלמונית מקליפורניה. ג'ורג' סי. סקוט סירב לקבל את פרס השחקן הטוב על תפקידו ב"פאטון" ב־1970 בטענה שהאוסקר הוא "פרס מטופש שיצא משליטה".
וודי אלן לא מגיע לטקס בשיטתיות, גם כאשר סרטיו מועמדים. "בכל עיר אחרת בעולם אוספים את הזבל", הוא אמר פעם, "בלוס אנג'לס עושים ממנו סרטים".
בראש רשימת הזוכים של כל הזמנים מככב וולט דיסני, עם 59 מועמדויות ו־26 פרסים. אבל במאים אמריקאים חשובים כמו רוברט אלטמן ז"ל וטרנס מאליק לא זכו מעולם. טוחני הרים כהיצ'קוק (6 מועמדויות) ופליני (8) זכו רק בפרסי הוקרה מאוחרים. סטנלי קובריק זכה בפרס ב־1968 רק על אפקטים מיוחדים ב"אודיסיאה בחלל". פולנסקי הגדול זכה רק לפני ארבע שנים עם "הפסנתרן" אך לא הגיע לטקס בשל האשמה עתיקה על אונס קטינה (בג'קוזי של ג'ק ניקולסון, אגב) התלויה נגדו בארצות הברית, ושבעטיה הוא שוהה בעצם הימים האלה במעצר בית בשוויץ.
ג'ון ווין שיחק ב־138 סרטים והפך לאייקון אמריקאי לפני שזכה בפרס הראשון שלו ב־1969. הנרי פונדה חיכה 41 שנים בין מועמדותו הראשונה על תפקידו ב"ענבי הזעם" לבין זכייתו על תפקידו ב"האגם המוזהב" ב־1982. שחקן זניח כמו קובה גודינג ג'וניור זכה בפרס על "ג'רי מגווייר", אבל ענקים שייקספיריים כריצ'רד ברטון ופיטר אוטול לא זכו מעולם למרות שהיו מועמדים שבע פעמים כל אחד.
מריסה טומיי זכתה על תפקידה "בן דודי ויני" וכמעט נעלמה מאז, אבל שחקניות גדולות כמו דברה קר ותלמה ריטר, כל אחת עם שש מועמדויות, לא זכו מעולם.
