היתה זו רק שאלה של זמן עד שיגיע היזם הזריז שירים את הכפפה ויפתח את המקום שייתן מענה למצוקת המבקרים בתיאטרון נגה. אלה נדרשו להסתפק עד היום במעין קיוסק סמוך, שעמד בקושי במשימה של הגשת כריכים וטוסטים.
קארדו - שבעיצובו מקופלת איזו קפריזה נעימה ומגדיר את עצמו משום מה כ"בר מאפים ויין" - היה יכול להיות המקום הזה. הוא עדיין יכול. אם מפעיליו רק יואילו לשנות את גישתם.
הגענו בבוקר של שבת חורפית, חמישה מבוגרים וילדה קטנה. מלכתחילה נראה כאילו הגעתנו בקבוצה גדולה יחסית החרידה את המקום משלוותו. נדמה גם שכוונתנו החתרנית לאכול — זאת אומרת ממש להזמין כל מיני מנות מחלקים שונים של התפריט — התקבלה בהלם קל. אולי משום שהמקום תופעל באותו בוקר בידי שני בחורים בלבד. אחד במטבח, ושני בחוץ.
מכיוון שהיינו רעבים למדי, הזמנו מאפה כרשה וגבינות, משה בתיבה — נקניקייה בעטיפת בצק, סלט פירות ירוק, ומה שמכונה כאן "מגש יפואי" — מנה משולבת של חומוס, טחינה, לבנה, בצל, מלפפון וביצה חומה.
מאפה הכרשה הגיע כמעט מיד — אולי מפני שמדובר במנה מוכנה שרק דורשת חימום קל. המאפה, שהוכן על בסיס שמנת בעטיפת בצק, היה חמים ונעים והוגש עם עגבניות שרי כשלצידו סלט ירוק רענן למדי ולצידו של זה, בקערית נפרדת, רוטב יוגורט. הסלט, שהכיל שילוב של פירות וירקות והוגש עם משולשי גבינת עיזים, היה קטן מדי מכדי להיחשב למנה שיכולה להשביע אדם מבוגר שאינו דוגמנית אנורקטית.
מקץ דקות ארוכות של המתנה הגיעו שתי נקניקיות חזיר קטנות, עטופות בבצק, כשלצידן קעריות של חרדל חריף ומיונז, כרוב כבוש ומלפפון חמוץ. הרעיון לא רע והביצוע נחמד, אם כי ננסי משהו. כאן כבר לא יכולנו להתעלם מחיבתו היתרה של המטבח לפירוקה של כל מנה לגורמיה והגשתם בקעריות חרסינה קטנות.
במגש היפואי, שחיכינו לו עוד כרבע שעה, נדמה שקונספט הקעריות כבש שיאים חדשים: לא פחות משש נמנו כאן: לחומוס, לטחינה, ללבנה, לבצל, לזיתים,
למלפפונים ואפילו אחת נפרדת לביצה החומה. כולם אגב היו טעימים לגמרי, וניכר בהם שהוכנו בתשומת לב ואפילו בהתלהבות המאפיינת מקומות חדשים.
לצד כל אלה הוגשה פיתה עבודת יד, שהייתה כה קטנה ועדינה עד שנקרע הלב לקרוע אותה. ומכיוון שזו חוסלה חיש קל, נאלצנו לבקש עוד אחת. אלא שגם לזו נאלצנו להמתין עוד עשר דקות.
עכשיו כבר היינו רעבים מאוד, אבל חששנו להזמין מנות חדשות כמו סינייה או את אחד הסלטים — כדי לא להכניס את המטבח לסחרחרת. לכן הזמנו מגש יפואי נוסף. אבל הבחור שבמטבח היה עסוק עדיין כנראה בהכנת הפיתה הנוספת מההזמנה הקודמת, ולכן גם למנה הזאת נאלצנו לחכות עד בוש. האם ייתכן שגם החומוס והטחינה מוכנים פה בכל פעם מחדש, ורק לפי הזמנה?
כך יצא שישבנו בקארדו יותר משעה, אבל לא אכלנו כמעט כלום. למעשה, עזבנו את המקום כשאנחנו רעבים יותר מכפי שנכנסנו אליו. על ההרפתקה המפוקפקת הזאת שילמנו 380 שקל, כולל שירות, והלכנו הביתה לאכול משהו.
- קארדו, שדרות ירושלים 3, יפו. 4452532־077
