"איש יכול לעזוב קיבוץ, אבל לא תמיד מסכים קיבוץ לעזוב איש. חצר המשק הפנימית ממשיכה לרחוש, הקש מוסיף לדקור בתחת הנפש, וחלוצות בעלות ציוד הנקה משוכלל סובבות שם, במכנסי קפיץ קצרים, הרבה יותר סקסיות מסקרלט ג'ונסון. צריך לדעת לבחור כל הזמן, ולדלג בין שני מילניומים, והעיקר, והעיקר, לא לפחד כלל" (מתוך "ללכת בעקבות עדרי הצאן", אבינועם גולן).
מתי, תגידו, מוצה כך - בשורות ספורות, ובליריקה עשירת דימויים שכזאת - תסביך הקשר הנפשי, הגעגוע והפיכחון, של עוזב הקיבוץ, אל המכורה הקיבוצית? זו שהיתה, לא זו שהווה, כמובן. אבינועם גולן (50), האחראי לטקסט הזה (ולאלה שיצוטטו בהמשך), הוא מהעוזבים האלה, שגם ממרחק הזמן - את קיבוץ גן שמואל
עזב לפני 23 שנים - והמקום - הוא חי כיום עם משפחתו ביישוב שריגים-ליאון - ממשיך הקש לדקור לו בתחת הנפש.
עכשיו הוא מעז, סוף-סוף, לשלוף מהמגירה, ולהעלות במופע - מעוטרים בליווי מוזיקלי, המילים מוקרנות על מסך - צרור שירים מחצר המשק, הפיזית והפנימית. שירים נהדרים, שנונים, מחורזים מעשה קוסם, מתוקים-מרירים, מרוממים ומגחיכים, מלטפים וסונטים, ובסופו של דבר, אוהבים. אבינועם בא מאהבה. לא תמיד היא בשורות עצמן, אבל תמיד בין השורות.
הקיבוץ שעזב (ושאינו מסכים לעזוב אותו...) היה, בזמנו, שומרי אדוק: "היית מאמין? כילדים וכנערים, מעולם לא הפגישו אותנו עם בני גילנו מהקיבוצים התק"מניקים שמסביבנו. עם עירונים, ערבים, אפילו עם חרדים, נפגשנו. עם התנועות האחרות - לא. סכנה. רק בגיל 17, במופע של 'ניחוחי חציר' בגבעת-חיים מאוחד, יצא לי להכיר מקרוב תק"מניקים, והם היו על הכיפאק".
אבינועם גולן. יצא במופע חדש: "ללכת בעקבות עדרי הצאן" (צילום: יניב גולן)
הקיבוץ של אבינועם היה גם מהאחרונים שביטל את הלינה המשותפת,
ושילדיו, תלמידי המוסד, הושארו רוב שעות היום לנפשם, בלא השגחת מבוגרים, ובלילות, ללא קרבת ההורים. רגע, לא, הוא בהחלט לא סבל, וגם בין השירים שלו, אין אחד שמתבכיין על סבלו של הילד המופקר לחסדי שומרת הלילה. אדרבא, "בשבילי זו היתה הצלה. האלטרנטיבה, לישון אצל ההורים, היתה מאוד לא מושכת. אבל בדיעבד, אני מודע לנזקים שנגרמו, בעיקר לחלשים, וגם לנזקים שאני גרמתי לאחרים. אני הייתי מתבודד כזה, הסתדרתי. היתה לי יכולת הישרדות, היה לי עולם עשיר משלי. פיתחתי לי תחומי התעניינות".
בגיל שמונה כבר ניגן בפסנתר, ומאוחר יותר, כשעמדו על כישרונו המוזיקלי, נשלח ללמוד קומפוזיציה, הרמוניה ותזמור, אצל המוזיקאי דוד עורי מבית-אלפא. מה שהוא יודע היום, אומר אבינועם, זה הרבה בזכות עורי, וכמה מורים נפלאים אחרים.
אחרי הצבא עבד כרפתן (ומאז לא נגמל מהשכמה לחליבת הבוקר), וקיבל על עצמו ג'וב נוסף: להכין את הקפה בחדר האוכל, למשכימים קום. הוא היה בהחלט, ועל כך אין ויכוח, "איש תורם": כותב, מלחין ומופיע בחגים ובמסיבות, וגם, הוא מודה, איש מעצבן - מתריסן, ביקורתי, לוחם צדק שכזה, פוצע בחרוזיו, לפעמים. בגיל 26 התחיל ללמוד בתל-אביב את תחום הסאונד, היה לשוליית טכנאי באולפן הקלטות, ותוך שלושה חודשים הוקפץ לדרגת טכנאי הבית. כשביקש להמשיך וללמוד בניו-יורק, נענה בסירוב. ביקש הלוואה לצורך הנסיעה, ולא נתנו. "קצת כעסתי", הוא אומר בחיוך, כמו נד לעצמו. רק לילה אחד הספיק לישון באטליה ששיפץ ועיצב מבית האריזה הישן בלב הפרדס, בטרם קם ונסע עם אשתו לניו-יורק, בסטטוס חדש, בהחלט לא פשוט: עוזב קיבוץ.
"זו זירה, שהיא בנפשי", אומר אבינועם על קיבוצו, "מעולם לא ביטלתי אותה. לפעמים התביישתי בה, בעקבות הסיפור עם אודי אדיב. כחייל, כשהייתי עולה על טרמפ, ונשאלתי, לאן? לא הייתי אומר, לגן-שמואל, אלא על-יד, ל'גרנות'. ברמת התוכן, קיבוצניק תמיד נתפש כאחד שלא בעניינים, עם סנדלים, חולצת פלנל, עדנה הפרה, ותורנות בחדר אוכל. שנאה לקיבוץ, מעולם לא היתה בי. היתה, ויש, הרבה אהבה, וכאב, לא נטול תחושת החמצה, על הטרנספורמציה וההפרטיזציה הסרטנית שעוברים הקיבוצים. אני מרבה לבקר בקיבוץ, יש לי שם אבא חולה מאוד, וארבעה אחים. כשמבקשים, אני תורם מכישוריי, אם כי הכניסה לחדר האוכל תמיד קשה לי. לא נוח לי עם ה'מה נשמע?' וה'מינגלינג'".
במנהטן, כיוון שלא הצליח להכניס רגל לעסקי הסאונד, וחוש טכני וידיים טובות הרי יש לו, התפרנס משיפוצים, הוליד את גדי ועלמה, ומקץ ארבע שנים חזר ארצה, עם ציוד סאונד מלא, בסיס לאולפן הקלטות, שנדד אתו בין כמה כתובות עד שהתמקם, ופועל, בביתו שבשריגים. מאז חזר ארצה הוליד בת נוספת, גוני, עבד תקופה בבנייה, וניהל חברה להפקת אירועים עם אטרקציה ייחודית, של תאורת אש ונרות, שהאינתיפאדה כיבתה. בעשור האחרון הוא עובד בהקמת אולפני הקלטה, ושש לכל הזמנה והזדמנות להיות מעורב בהפקות, לכתוב, לעבד, לנגן ולשיר.
הצביטה בלב, אינה רק בגלל מה שאירע לגבעה, אלא גם בגלל מה שאירע לתרבות שפרחה בה, שאבינועם פרח בה, שהיתה מזוהה איתה. בזכות המון יוצרים שנתקל בהם בחייו, אומר אבינועם, הוא זכה להכיר - מילים, לחן, ביצוע - המון שירים נפלאים, משנות השלושים ואילך, והוא חש כמי שנושא שליחות, למנוע את שקיעתו וטביעתו של האוצר הזה בשכחה. "זאת משימה לא ריאלית, סיזיפית, אבל צריך לעשות אותה.
צריך לאפשר גם לדורות הבאים לשתות מהמעיין הזה, של סמבורסקי, נרדי, קרצ'בסקי, אדמון, שלם, וילנסקי, זהבי, ועוד. אני לא מתבייש לשדר במיקרופון שלי תכנים שיש בהם מן התום. אני חושב שאנשים יכולים להתחבר לזה, ולזהות גם בתוך עצמם איזה אואזיס קטן ומוריק של תום".
עד כדי כך זה חשוב לו, שהנה הוא מוכן, לראשונה, להפר שבועה ישנה, שלעולם לא יעלה על במה מסחרית, כיוון שאינו שואף להתפרסם, ורוצה להישאר בלתי-מוכר, ובכלל, איך יסתדר עם הופעות בערבים, והוא, הרי, איש של בוקר... אז עכשיו הוא בשל ומעז, ויחד עם הנגנים הצעירים שלו, "טריו-שלושת", הוא מתכוון לחרוש את הארץ, מדן ועד אילת, לפגוש את אלה שהקימו את הקיבוצים, לשיר להם, להתגעגע איתם, וגם, למה לא? להכעיס אותם קצת. "זה מין עיסוי כזה, בנקודות הכואבות".
"ללכת בעקבות עדרי הצאן", הוא קורא למופע שלו, ויש גם הסבר: "נכון שהרועה, תפקידו להוביל ולהנחות את הצאן, אבל מי שצולל קצת לנבכי מערכת היחסים בין הרועה וצאנו - נוכח ומבין שיש לימוד הדדי בשני הצדדים: לכבשים ולעזים יש לא רק רצונות משלהן, אלא גם חושים וחוכמה, שאין בנו. הן יודעות להגדיר צמחים מבלי להיעזר במגדיר, יודעות מה הן יכולות ומה לא, ורועה חכם, טוב לו שילמד מן העדר המנוסה. הרועה יכול להסתפק בהתוויית כיוון כללי, אבל בעצם, רוב הזמן הוא פוסע בעקבות צאנו, ומה שנותר הוא להתבונן. כבשים אולי אינן חכמות כמו בני האדם, אבל הן עושות הרבה פחות טעויות".
בהופעות ההרצה שנתן בכמה קיבוצים, התקבל בחום. במגרש הביתי, בגן-שמואל, ביקש ממנו אביו, אם אפשר, לוותר על אחד השירים העוקצניים. לקראת מרתון הופעות בבית התנועה הקיבוצית, לפני כשבועיים, שאלו אותו המארגנים בחשש, אם הוא מביא להם עוד "אדמה משוגעת". הוא הבטיח שלא, עלה לבמה ("רעדו לי הביצים"), נתן את חלקו - שני שירים, וקטע מסרטון אנימציה משעשע - וכשירד, רעם האולם מתשואות.
איך אתה מסביר את קבלת הפנים החמה הזאת?
אבינועם גולן: "אולי היא נובעת מכך שאני מרשה לעצמי לעשות בציבור סטריפטיז למאבק הנצחי הניטש בתוכי, בין האופטימיזם לפסימיזם. אל תוך המילים שנובעות ממני מתנקזים גם געגוע, וגם עקיצה סרקסטית, וזה תמהיל שהקהל יכול לספוג. אני מרגיש שאני לא היחיד הקרוע. בעצם, אני מייסד מין סדנת תמיכה, עבורי ועבור אלה שמרגישים דומה לי" .
