המידע העיקרי שהצלחתי ללמוד בשבוע הראשון של תקופת המבחנים הנוכחית, הוא לוח השידורים של הוט. לא ברור איך תקופה שבה מרוכזים כל המבחנים של המחצית הראשונה של שנת הלימודים זכתה לשם האופטימי 'חופשת סמסטר'. אם יש אדם שעבורו חופשה פירושה ארבעה שבועות ובהם חמישה מבחנים ושלוש עבודות להגשה ועם זאת הוא הצליח להתחמק מהמחלקה הסגורה באברבנאל, אז אין ספק שהוא הרוויח ביושר את מקומו באוניברסיטה.
לכאורה הלו"ז של חופשת הסמסטר אמור להיות טריוויאלי: קמים בבוקר, משננים המון מידע, שסביר שלא נשתמש בו לעולם, פעם בכמה ימים מבצעים גיחה לאוניברסיטה במטרה לפלוט אל טופס המבחן את החומר שדחסנו למוחנו, וכך לפנות מקום לנגלת החומר הבאה, וחוזר חלילה.
בפועל, האמת המרה על תקופת המבחנים היא אחת, והיא חוזרת במדויק בכל דירת סטודנטים: יושבים כל היום בסלון (שהוא גם חדר העבודה, כי למי יש כסף לדירה עם חדר עבודה נפרד?), בפיג'מה (כי מה הטעם להחליף בגדים אם ממילא לא יוצאים?), המחשב פתוח כעלה תאנה על הסיכום הרלוונטי, המיקוד כולו מופנה לטלוויזיה, שדלוקה על תוכנית אקראית (מזל שבהוט יש פרומואים ארוכות כך שבין תוכנית לתוכנית מספיקים לקרוא כמעט עמוד שלם מהסיכום למבחן התורן), וכל חצי שעה עושים הפסקת אוכל.
הטלוויזיה היא בלי ספק המכשול המשמעותי ביותר ביני לבין התואר. מצד אחד, ברור לי שזה לא בריא לרבוץ כל היום על הספה ולראות ברצף את כל מה שמראים בהוט 3. מצד שני, התת־מודע שלי זועק שזו חופשת הסמסטר האחרונה שלי - השבועות האחרונים בחיי שבהם יש לי תירוץ לא לעשות כלום במסווה של לימודים למבחן - ובתור סטודנטית לפסיכולוגיה, אני תמיד יכולה לשכנע את עצמי שלהקשיב לתת־מודע זה חלק מהתואר. הפרדוקס מתחוור במלואו בסוף היום. אחרי עשר שעות בהייה, פעם בטלוויזיה ופעם במחשב, העיניים עייפות כל כך שנוצרת אשליה שעשיתי באותו יום משהו פרודוקטיבי.
בשביל להימלט מהטלוויזיה, אפשר ללכת ללמוד בספרייה של האוניברסיטה, אופציה שנפסלה עקב חוסר ההיגיון בנסיעה של שלושת רבעי שעה בכל כיוון בשביל לבהות בלפטופ שבו אפשר לבהות בבית. ואפשר ללכת ללמוד בקפה יהושוע, ברסטובר, בקדוש, או בכל בית קפה אחר, שמלצריו מוכנים לחבור אלי בקשר של שתיקה, ולפיו ב־12 השקלים ששילמתי על כוס קפה למעשה שכרתי שולחן לימודים לזמן בלתי מוגבל.
היתרון האירוני של בתי הקפה, מלבד היעדרה של הטלוויזיה, הוא שצורת לימודים זו מצמצמת את הפסקות האוכל, שכן בבתי קפה האוכל עולה כסף, וכשיש תקופת מבחנים לוקחים חופש מהעבודה כדי שיהיה זמן ללמוד, ולכן לא מרוויחים פרוטה. החיסרון הברור הוא שהישיבה בבתי קפה היא פעילות חברתית מיסודה, וכך מספר בלתי מוגבל של סטודנטים בחופשה מדומה מדמים את עצמם ללומדים תוך פטפטת בלתי פוסקת, בסיטואציה שבה הדבר היחיד שאינו מדומה הוא הסכנה המוחשית שהלפטופ שלי יוצף בקפה.
אחרי חודש מלא בהפסקות אוכל אך חף מפרנסה, נחזור למבוך ששמו האוניברסיטה העברית עם שלושה קילו עודפים, חור מוגדל בחשבון הבנק, מספר מוגדל במשקפיים והבטחה גדולה בלב שכשנלמד למועדי ב', נעשה הכל אחרת.
