לאחרונה קיבלתי מכתב משלי יחימוביץ',
שנשלח אל חברי מפלגת העבודה בקיבוצים, בו היא מציינת, בין השאר, את אשר קורה למפלגה שלנו בשנים האחרונות. חשבתי לענות לה באופן אישי, אבל רציתי לחלוק את תחושותיי גם עם חברים רבים שחשים כמוני, כמי שעומדים על עברי פי פחת מבחינת השתייכותם למפלגה.
אני חברת מפלגה זה הרבה שנים, והייתי פעילה בתנועה ובבית. הייתי גאה להיות שותפה במפלגה, מתוך הרגשה שהיא מייצגת את השקפת עולמי. אבל לא עוד!
שלי כותבת במכתבה, ביושר ובצדק, שהמפלגה "נמצאת בעיצומו של משבר ערכי, פוליטי וציבורי עמוק". אכן, כך הדבר - והכול, לצערי, "בזכותו" של העומד
בראשה. אהוד ברק
לא מייצג אותי. קשה לי לקבל את התנהלותו בכל תחום מתחומי חיינו וחייו. אינני יכולה לקבל, למשל, שאדם שעומד בראש מפלגת העבודה מנהל אותה ממרום ביתו שבמגדלי אקירוב, גם אם רכש אותו מכספו. ברק רחוק מהעובדים כרחוק מזרח ממערב. איך הוא יכול לחוש את סבלם ואת מלחמותיהם לשכר הוגן, לביטחון סוציאלי ופנסיוני וכו'. כשר ביטחון וכבכיר מאוד בממשלה, הוא לא קידם שום תחום בנושא ביטחון המדינה במובן הרחב של המושג: לא הוריד את רוב המאחזים הלא-חוקיים; אין כל התקדמות בנושא שתי מדינות לשני עמים; אין התקדמות בנושא המשא ומתן עם הפלסטינים - האם שוב ושוב נחזור ונאמר שהם אשמים? איך הסכים ברק להפרטת קרקעות המדינה? איך בכלל החליט, בניגוד לאמירתו שנלך לאופוזיציה, להיכנס לממשלת הימין של נתניהו, ליברמן וש"ס? ברק הרס את המפלגה צעד אחר צעד, השליט בה חוקה לא דמוקרטית, וכו'.
חבל, זה כואב מאוד. יש לנו במפלגה אנשים טובים, הגונים ומוכשרים. כולי גאה על כך שיש בה אישה כמו שלי יחימוביץ', ואנשים כמו עמיר פרץ,
יולי תמיר,
איתן כבל,
אבישי ברוורמן,
יצחק הרצוג,
דניאל בן סימון ואחרים.
כל מפלגה היתה מתברכת בחברים כאלה, אך לצערי הם לא מורגשים כמעט באופן בולט, אולי מחוסר ברירה או משיקולים של טובת המפלגה, כביכול. מה צר שאופיר פינס,
אחד האנשים ההגונים, המוכשרים, שכל כך מזוהים עם השקפת העולם של המפלגה, במהותה - עזב לאחרונה. רבות חשבתי על כך. אני כואבת ומצרה על מה שקרה לנו - לדעתי, כאמור, בגלל האדם העומד בראש המפלגה. לכן נשארתי בת בלי בית, או כמו שבן-אהרון התבטא בזמנו באחד הכנסים: "אני מרגיש HOMELESS".
