בקומה השנייה נגמר לי האוויר. עוד קומה אחת, עודדתי את עצמי, אבל לקחתי הרבה אוויר אחרי העצירה הקלה ולפני המשך הטיפוס במדרגות בדרך לדלת של נורית ירדן.
"כולם מתקשים", היא מנחמת מיד כשהדלת נפתחת ומחייכת, "ואין אחד שלא שואל מתי תהיה מעלית בבניין הזה".
אז מתי באמת תהיה?
"נראה שלעולם לא".
בזמן שירדן (50) מכינה במטבח את התה, אני מתיידדת עם הסלון שלה ומחזירה את הנשימות. אם לא הייתי יודעת שמדובר בצלמת ותיקה ומוערכת, שאותה הגעתי לפגוש לרגל פתיחת תערוכתה "שבץ נא" היום (שישי) בגלריה שלוש בתל אביב,
יכולתי בקלות לחשוב שמדובר בכלל בכותבת, כי מהמדפים שלה ניבטים כותרים של קפקא, קנז, עמוס עוז והרשימה עוד ארוכה.
ירדן: "באמת מעסיק אותי תמיד הקשר בין טקסט לצילום. בכל העבודות שלי תמיד היו מילים".
איך זה עובד? קודם באה המילה או קודם מצולמת התמונה?
"פעם ככה ופעם ככה. אין חוקיות. הדבר היחיד שנכון תמיד זה שכמו שבצילום, ככה גם המילים שלי. הן אף פעם לא חד ממדיות או חד משמעיות, וממש לא דחוף לי שכולם יראו את כל הרבדים. אני אוהבת לשחק עם המילים, עם הצלילים שלהן, עם המראה שלהן. פעם כתבתי בעצמי, אבל הרגשתי שזה לא זה. אחר כך הרגשתי שגם הצילום שלי לבד זה לא מדויק מספיק. רק השילוב של המילים והצילום עובד".
התערוכה "שבץ נא" מגיעה שנתיים לאחר שיצא לאור ספר הצילומים הראשון שלה — "ארוחה משפחתית" (בהוצאת עם עובד וחרגול), שבו חשפה ירדן לראשונה את השכבות המוסתרות והטעונות של משפחתה, הרגעים האפלים יותר, המיניים והמנצלים, המתבשלים בתוך בורגנות מטבחית ייצוגית. באמצעות מתכוניה המפוארים של אמה, שאותם הורישה לה לאחר מותה, ובצירוף תמונות גוף של ילדה מקלפת ומעמיסה ירדן באיפוק וברגישות מטלטלים את שכבות חייה ואת הפערים ביניהן.
מתוך התערוכה. צילום: ריאן
ועכשיו היא במקום אחר. לא מתעלמת מהעבר ומבורות הכאב, אבל מפנה את מבטה לעוד כיוונים. "שבץ נא" היא בעצם תערוכה שיש בה ארבע סדרות פרומות
של צילומים. הסדרה הראשונה היא הקשר בין משחקי ילדים למשחקי מבוגרים — המשיכה למשחקים אסורים, האבסורד שהם, המתח שמתקיים ביניהם וגם הפנטזיה שבמשחקים של הילדים ושל המבוגרים.
ירדן: "הכול בעצם התחיל מסירת משחק קטנטנה מעץ שקיבלתי מחברה שהייתה ביוון. סדין כחול שהיה פרוס במקרה על המיטה הוביל אותי לרצון לדמות אותו לים ולהשיט בו את הסירה. אחר כך הגיעה עוד סירה, וגם אווירון צעצוע. אני חושבת שבהתחלה פשוט רציתי לעשות משהו על הגירה. היו לי בראש התמונות האלה של פליטים שנמצאים בלב ים ומחפשים חוף מקלט. רציתי לעשות משהו על פנטזיית הבריחה, אבל זה היה כל כך רחוק מעולמי, שחזרתי לעניין המשחקים".
הסדרה השנייה ב"שבץ נא" היא סדרת המלונות. ירדן: "אני גרה באזור שיש בו הרבה מאוד מלונות 'סליזיים'. השלטים שלהם תמיד בלטו לי ואותם צילמתי מאירים בלילה. רציתי להראות גם כאן את המשחקים ש'נאסרו' על ידי החברה, אבל עדיין מושכים אליהם רבים".
הסדרה השלישית היא הרכבת מילים במשחק שבץ נא מדגם ישן. חמש מילים בלבד מציגה ירדן: מתפייסת, מרווחת, מתווכחת, התהפכתי והשתתקתי. האם למילים האלה יש קשר לעברה? נראה שכן. ירדן משאירה את המחשבה הזו ואת הפרשנות לצופים, אבל מוכנה להגיד בחיוך ש"בכל המילים יש שבע אותיות, דבר שמזכה במשחק בבונוס ואני מאוד מאוד תחרותית".
הסדרה הרביעית היא סדרת ה"מתוקים" — שקיות סוכר שדיברו אל ירדן בביקוריה במקומות שונים. למשל דיוקנו של אלביס המוטבע על שקית כזו או ציור של מגדל אייפל.
בטקסט המלווה את התערוכה כתבה בין היתר ד"ר קציעה אלון: "'אפשר לומר שהמושג 'משחק' הוא מושג עם שוליים מטושטשים', כך כתב הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין בספרו 'חקירות פילוסופיות'. דומה כי יצירתה הצילומית החדשה של נורית ירדן נעה על קו התפר בין אובייקט למושג, בין משחק למציאות, בין אסור למותר, בין המקומי לבינלאומי... ירדן מצליחה לצלם פיסות זעירות וזניחות של מציאות אשר מחזיקות את התמונה כולה. צעצוע קטן של ילד, מילה טעונה בשבץ נא, דימוי שחוק עד זרא על שקיק סוכר...".
ירדן נולדה באסותא בתל אביב. בגיל שלוש, בעקבות שליחות של אביה, עברה המשפחה להתגורר בפריז. שבע שנים הם חיו שם, וממרחק השנים ירדן מתארת ילדות ייחודית. מצד אחד לימודים בבית ספר ישראלי עם מורים ישראלים מובהקים כמו נחום היימן (מוזיקה) ויהושע סובול (ספרות), ומן הצד השני גם התוודעות וספיגת תרבות אחרת, זרה, אירופית.
כשהמשפחה שבה לישראל עברה ירדן בתחנות המוכרות והמשותפות. לימודים, צבא (חיל אוויר) ותחילת בניית המסלול המקצועי. ירדן: "התחלתי ללמוד צילום בקמרה אובסקורה, אבל אחרי שנה פתאום הרגשתי שאני רוצה להיות פסיכולוגית. עזבתי את הצילום ועברתי ללימודי פסיכולוגיה. אבל גם שם התברר לי שזה לא הרצון שלי המלא, ובעצם אני רוצה להיות צלמת".
מכאן הדרך ללימודים במגמת הצילום של בצלאל הייתה קצרה. את המסלול הזה סיימה ירדן במלואו ב־1987.
את יכולה לאפיין את מגמות הצילום שלך? מה עניין אותך לצלם בתחילת הדרך ומה עכשיו?
"לאורך כל השנים יש שניים־שלושה דברים שאני תמיד מתעסקת בהם: חקירת אלבום המשפחה. גם חקירה של האלבום המשפחתי שלי, אבל גם חקירת האלבום המשפחתי כקונספט. אחת התוצאות של החקירה הזו הייתה ספר הביכורים שלי 'ארוחה משפחתית', שבעצם סיכם חמישה ספרים שהדפסתי במחשב שלי והצגתי בתערוכות".
מה גילית על אלבומים משפחתיים?
"שהאלבומים המשפחתיים שלנו זהים למרות שהחיים שלנו שונים. אנחנו בדרך כלל מצטלמים ברגעים שמחים, נוהגים ומעדיפים להציג את הפסאדה. אני הולכת לפסאדות האלה ובודקת אותן. מנסה לברר למה נבחרה דווקא פסאדה מסוימת ולמה בכלל אנחנו צריכים אותה".
והפאסדה לא נשארת רק באלבומים המשפחתיים. ירדן מחפשת אותה גם במקומות אחרים. מחפשת ומתעדת. כמו שכתבה ד"ר אלון על התערוכה הנוכחית: "...חמש מילים מתוך השבץ נא, כולן בלשון נקבה, מטילות עלינו את משמעותן: השתתקתי, התהפכתי, מתווכחת, מתרווחת, מתפייסת. המילים פוצעות את המעטה הסוכרי־סכריני של מושאי הצילומים האיקוניים — מגדל אייפל, אלביס פרסלי, סלון יופי, מלון לוטוס. הן מדברות ישירות על מתח וריב (מתווכחת, השתתקתי, התפייסתי), מבקיעות מבעד לדימוי, מחוררות אותו ומנקבות אותו...".
גם בתערוכה הזו וגם בספר אין תיעוד פוליטי. למה?
"זה לא לגמרי מדויק, כי הנושאים כן עניינו אותי, אבל ממקומות אחרים. למשל, יש לי באחד הספרים שלי צילום של לפת כבושה בתוך צנצנת. יחד עם המילים ליד, ברור שמדובר כאן בדימוי פוליטי. בכל מקרה, בשנה וחצי האחרונות אני מתעדת גם מה שקורה במחסומים. אני מבקרת בהם אחת לחודש. בעיקר במחסום קלנדיה. כל ביקור שלי מצולם ומתועד במילים ואת התיעודים האלה אני מעבירה לאתר של מחסום ווטש. החומרים האלה יהיו חלק מהתערוכה הבאה שלי".
