את הסכם הפשרה שבין קיבוץ געש
לבין אדם שנתבע על-ידו בגין חוב דמי שכירות, יש לפרש בהתאם ל"חובת תום הלב המוטלת על הצדדים בקיום התחייבויות ועמידה על זכויות בהסכם", אומרת השופטת שרון גלר אהרוני, מבית משפט השלום בתל-אביב - בפסק דין שנתנה בשאלה אם שילם הנתבע לקיבוץ את חובו לפי הסכם הפשרה, או שמא איחר הנתבע בתשלום, כטענת הקיבוץ, ולכן זכאי הקיבוץ לסכום הפיצוי שהוסכם עליו במקרה כזה.
לפי הסכם הפשרה שבין קיבוץ געש לבין הנתבע, מתארת השופטת, התחייב הנתבע לשלם לקיבוץ את סכום הפשרה (105 אלף ש"ח) בתוך 14 ימים ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. בהסכם נקבע שאם הסכום לא ישולם במועד, יופעל נגדו סעיף סנקציה המחייבו בתשלום מלוא סכום התביעה המקורי נגדו (כ-300 אלף ש"ח).
פרקליט הקיבוץ הגיש ביום 23.12.07 את הסכם הפשרה לבית המשפט, שנתן לו תוקף של פסק דין ביום 10.1.2008. רק ביום 6.2.08 עודכן פרקליט הנתבע כי ניתן פסק הדין, והקיבוץ פנה בדרישה להפעלת סעיף הסנקציה אשר בהסכם. משנודע על כך לנתבע, הוא ביקש לשלם את סכום הפשרה בלבד, אך הקיבוץ סירב לכך.
באמצעות עורכי הדין רוזנברג ושחר, טען הנתבע כי יש לפרש את ההסכם כך שמניין 14 הימים לתשלום סכום הפשרה יחול מהמועד שבו ידע על פסק הדין (ולא ממועד מתן פסק הדין על-ידי בית המשפט). לטענתו, היה על הקיבוץ ליידע אותו כי ניתן פסק הדין, ולא להמתין לחלוף מועד התשלום ואז להגיש לו דרישה לתשלום הכוללת את סכום הסנקציה.
הקיבוץ, מנגד, באמצעות עורכי הדין שור ולביא, טען כי לשון ההסכם ברורה, ולפיה, מניין 14 הימים יחל ביום מתן פסק הדין ולא ביום שנודע לנתבע אודותיו.
אכן, במבט ראשון, אומרת השופטת, התשובה ברורה. "ביטוי הזמן לפי ההסכם הוא 14 ימים מהיום בו נתן בית המשפט את פסק הדין. אך לא ניתן להסתפק בלשון החוזה בלבד, לצורך הכרעה במחלוקת הפרשנית בין הצדדים לעניין מניין הימים לתשלום סכום הפשרה, ויש להמשיך בתהליך הפרשני ולבחון את כוונת הצדדים ואומד דעתם".
השופטת מוצאת כי כוונת הצדדים היתה שתהיה לנתבע ידיעה על מתן פסק הדין, וממועד הידיעה תינתן לו היערכות של 14 ימים לצורך תשלום סכום הפשרה. "מדובר בתשלום של סכום לא מבוטל (105 אלף ש"ח), אשר אינו מצוי בארנקו של איש, והצורך בהיערכות כזו לביצוע התשלום, הוא מובן. בנוסף, חוק החוזים מטיל על הצדדים חובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בכל הנוגע לקיום חיובים חוזיים".
התנהלות הקיבוץ, אומרת השופטת, לוקה בחוסר תום לב. לדבריה, אי-נקיטה של פעולות פשוטות מצד הקיבוץ, כדי ליידע את פרקליט הנתבע על מתן פסק הדין, ובהמשך עמידה על סעיף הפיצוי המוסכם - אינם עולים "בקנה אחד עם חובת תום הלב". על הנתבע, קובעת השופטת, היה לשלם את סכום הפשרה בלבד, והקיבוץ ישא בהוצאותיו המשפטיות בסך 7,500 ש"ח.
