שמונה תערוכות חדשות, שנפתחו במוצ"ש במוזיאון חיפה לאמנות, עוסקות בתופר עת האיסוף ואספנות. האשכול החדש משקף את הרעיונות, העקרונות והמוטיבציה העומדים בבסיסו של "אוסף" באשר הוא, ומציג את ביטויו השונים באמנות העכשווית. בתערוכות מוצגות עבודות אמנות שעושות שימוש ברעיון האוסף כאסטרטגיה אמנותית לצד תערוכות מאוסף המוזיאון ותערוכות של אוספים ייחודיים של אמנים ואספנים.
צייד, תרפיה, תאווה לחפצים, תשוקה, התאהבות, דחף בלתי נשלט, מחלה, התמכרות ואובססיה – אלו הן כמה מהמטפורות הנלוות לדיבור על ביטויו המגוונים של היצר האספני. על המניעים לפעולת האיסוף נכתבו אינספור תיאוריות ופרשנויות, מתוכן עולה כי המניע העיקרי הוא החיפוש אחר משמעות וארגון של העולם. לכך יש להוסיף את אהבת החפצים – פטישיזם על סוגיו השונים – וכן את דחף השימור והצורך בקיבוע הזיכרון.
יש האומרים כי האספנות היא מחלה של בעלי אמצעים, תולדה של תרבות פנאי; ויש הקושרים את אהבת האיסוף עם עונג הבעלות, הכרוך – לפחות בשדה האמנות – גם בתגמול של מעמד חברתי, יוקרה, העצמה אישית, פטרונוּת וסוג של שליטה וריכוזיוּת של כוח.
אוספים מסוגים שונים ידועים כבר משחר ההיסטוריה, החל באלה שהתגלו במרתפי הפרעונים, דרך "חדרי הפלאות" של אצילים אירופים מתקופת הרנסנס ועד המוזיאונים של ימינו. לידתו של המוזיאון קשורה הדוקות לאותם אספני "קוריוזים", שליקטו פריטים אקזוטיים ונדירים מקצוות העולם והציגו אותם לראווה בגיבוב, ללא כל סדר, מיון או ארגון. אוספים אלה, שנחשפו רק למקורבים מבני המעמד הגבוה, ביטאו את הסקרנות ואת החיפוש אחר הפריט הנדיר, המסעיר ומעורר ההשתאות בכל תחומי הטבע והתרבות.
התערוכה המרכזית היא "חיי מדף", אותה אוצרות: תמי כץ־פרימן ורותם רוף. התערוכה מבקשת להצביע על עניין הולך וגובר הקיים באמנות העכשווית סביב
המושג "אוסף". העבודות בתערוכה ישקפו את האסתטיקה של רעיון ה"אוסף" ויתנו ביטוי לפעולות של איסוף והסדרה. תיבחן השאלה מה הופך אגירה או גיבוב של חפצים ל"אוסף" ומהו המניע של אמנים לאסוף. היא תראה כיצד אמנים ישראלים ובינלאומיים עכשוויים מתייחסים בעבודתם לתופעות איסוף מגוונות, תוך התחקות אחר התחביר האסתטי של אוספים מסוגים שונים ובחינת היבטים פסיכולוגיים הקשורים בתופעת האספנות ובעולמו האובססיבי של האמן-האספן.
האמנים המשתתפים: גילי אבישר, טלי אמיתי־טביב, גדעון גכטמן, אמנון דוד ער, אירית חמו, אלמגרין & דראגסט, מיכל היימן, דמיאן הירסט, ארז ישראלי, דנה לוי, עדו מיכאלי, דורון סולומונס, תומר ספיר, דוד עדיקא, רוברט קושמירובסקי, אסתר קנובל, מיכל שמיר, רונית שני.
שתי תערוכות מתמקדות בבחירות אישיות מאוסף המוזיאון. האחת היא “הקלסתר היהודי החדש”, שאוצר ד”ר גדעון עפרת. מדובר בתערוכה מקיפה שמתמקדת בדיוקנאות. באמצעות חתך רוחבי החוצה סגנונות אמנותיים, מדיומים ותקופות, יוצגו כמאה ועשרים דיוקנאות – ריאליסטיים, אקספרסיוניסטיים, מופשטים ומושגיים בעיקר ברישום, ציור, פיסול, צילום והדפס – המכסים תקופה של יותר ממאה שנים. יהיה זה מעין מחקר השוואתי בין פרצופים יהודיים – ישנים וחדשים. בפעולת האוצרות והעריכה שלו יגיב האוצר לא רק לאופיין של העבודות ולאפקט הגנזכי-ארכיונאי המעוגן במהות האוסף עצמו, אלא גם לתיאוריות מופרכות של ראשית הציונות על מתארו של קלסתר יהודי חדש.
אוסף נוסף המוצג בתערוכה (צילום: אלעד שריג)
השנייה היא תערוכתו של מנחם שמי, “להנציח אותך במידת יכולתי”, שתעניק ביטוי להתמקדות ביצירותיו של אמן אחד, השייכות ברובן לאוסף מוזיאון חיפה לאמנות. האוצרת דליה בלקין התמקדה בדמות רעיית האמן כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירתו. בספטמבר נפתחה במוזיאון תל אביב תערוכה רטרוספקטיבית מיצירותיו והתערוכה במוזיאון חיפה תשלים פן מסוים בעבודתו – מבט אינטימי על סביבתו הקרובה ועל אשתו שהייתה דמות דומיננטית בחייו. מרבית העבודות בתערוכה נתרמו למוזיאון על-ידי אלמנת האמן.
תערוכה נוספת היא “פרטי פרטים: מאוספי ארני דרוק”, שאוצרת יעלה חזות. אוספיו המגוונים של האספן הירושלמי ארני דרוק כוללים ממורביליה של הקונגרס הציוני, עותקים נדירים וחתומים של ספרי שירה, ספרות ילדים, פריטים הקשורים בגופי תחבורה בארץ (צים, אל על, אגד, רכבת ישראל), אוסף טלכארדים, גלויות עתיקות, אקס ליבריסים וכן אוסף אמנות עכשווית של מיטב האמנים הישראלים. הבחירה במודל האספני של ארני דרוק מאפשרת התחקות אחר הדחף האספני, האובססיה והעדר ההירארכיה המאפיינים את מלאכת האיסוף כפי שהיא מתבטאת אצל אספן פעיל ו”משוגע” לדבר.
עוד תערוכה חדשה היא “מוזיאון מאיר אגסי: אוספים, עבודות, מזכרות”, שאוצר יניב שפירא. מאיר אגסי (1998-1947) היה סופר, צייר, עיתונאי, מתרגם ומבקר אמנות, שהקדיש את כל עבודתו ליצירת מוזיאון פיקטיבי שכל הפריטים הנכללים בו הם למעשה חלק מיצירתו (אגסי נספה עם משפחתו בתאונת דרכים ב-1998). ב-1992 הוא הכריז על הקמת “מוזיאון מאיר אגסי” – מבנה ארגוני מטפורי המהווה פלטפורמה למכלול יצירתו האמנותית.
אחד מתחומי העניין המובהקים של אגסי היה האספנות. לצד ספרייתו בת אלפי הכרכים, אוספי המוזיאון שלו כוללים גם מצלמות ישנות, אלבומי צילום, תצלומים של צלמים אנונימיים, קופסאות, בולים, מכתבים, יומנים, פרסים, גלויות, מיניאטורות, פסלוני פורצלן – חפצים שנאספו ברובם בחנויות יד שנייה, שוקי פשפשים ומכירות פומביות.
המרכז למדיה חדשה, יציאת חירום, יציג את התערוכה “לקלקל את הכלכלה: איסוף כפרקטיקה מושגית” שאוצרת אילנה טננבאום. התערוכה מספקת נקודת מבט היסטורית, בדגש על שנות ה-70 ובוחנת יצירת רצף סיפורי, לעתים בדוי, מאוסף של פריטים שונים. שלושת האמנים המציגים בתערוכה עושים שימוש במודלים של איסוף ומיון ומציעים בעבודותיהם נרטיבים בדויים הקשורים במקבצים שונים של חפצים, ובכך מערערים על שיטות המיון המוזיאליות. מרסל ברודהרס יציג עבודה מכוננת מ-1972 ובה אוסף של דימויים שבהם מופיע מוטיב הנשר (סמל רב משמעות של שלטון בהיסטוריה האירופאית) על גבי חפצים שונים מתקופות שונות בתרבות המערבית; ג’ון בלדסרי חוקר את המושג “אינוונטר”, דב אור נר עוקב אחר תהליכי כליה ברצף הזמן ומצביע על אי האפשרות של קיבוע הזיכרון.
במסגרת הסדרה “אדרנלין”, שאוצרת רותם רוף, שני אמנים צעירים ימתחו וירחיבו את ההגדרה של “אוסף” מנקודות מבט שונות: עדן בנט (“סטודיולו”) תשתמש באוספים של חפצים מצויים מהסטודיו שלה ותבנה מיצב שידגים אפשרות חלופית לתצוגה של אוסף. אסף עברון (“חבורה מופשטת”) יציג האמן תצלומים מעובדים של השלל היומי של אספני הברזל בשכונות הדרומיות של תל אביב. על ידי מחיקת הרקע העירוני, חושף האמן ומנציח את הקומפוזיציות הפיסוליות והארעיות שנוצרו בתוך עגלות ה”אספנים”, האוספים כסוג של משלח יד.
