יש מי שלשמע המלים "תל אביב
" חושב על יאפים שמאלנים ששותים מקיאטו בשדרות רוטשילד. אבל מי שיצא לו להסתובב מדרום לגבול הבלתי-נראה שמשרטטים הרחובות, דרך יפו, בגין והשלום יודע שהדימוי הזה רחוק מאד מהמציאות של רבים מתושבי העיר.
אמנם, חוץ מזה שהם לא בהכרח אשכנזים, מבוססים, חילונים וליברלים, קשה להגיד משהו על כל תושבי הדרום. במה דומה יד אליהו, שכונה מזרחית, מסורתית וותיקה, למדרחוב הבין-לאומי האנרכי של נווה שאנן, או לסמטאות היורדות לים של עג'מי? מה משותף לתושבי כפר שלם, שכונת שפירא ופרדס דקה מלבד העובדה שהם לא תל אביבים "טיפוסיים"?
השאלות הללו הופכות דחופות בימים של מחלוקות פוליטיות כמו זו הנוכחית סביב גירושם של מהגרי עבודה חסרי מעמד. כיוון שההחלטה נמצאת בידי הממשלה ולא העירייה, לא נהוג לחשוב על השאלה הזאת כשאלה עירונית – אבל אין ספק שלהחלטת הממשלה יהיו השפעות הרות-גורל על החיים בדרום. לדרומים למיניהם – מהגרים וותיקים – יש דעות נחרצות בנושא, והדיון שהם עורכים ברחובות לעתים מתוחכם יותר מזה שנערך במשרדי הממשלה.
מהגרי העבודה הגיעו לישראל בעקבות מדיניות ממשלתית מכוונת שביקשה למצוא תחליף לעובדים הפלסטינים, וחיפשו לגור באזורים הקרובים למקומות עבודתם, שבהם המחיה זולה יחסית. האזור שסביב התחנה המרכזית בדרום תל אביב היה אזור כזה, ועד מהרה הפך למרכז חייהם הקהילתיים. אך הממשלה, שיזמה את ייבוא המהגרים ונהנתה מהצמיחה שאפשרו למשק הישראלי, סירבה להקדיש משאבים מיוחדים לקליטתם. וכך החלו הקהילות הצומחות להוות עול על השירותים החברתיים, המוזנחים גם כך, של שכונות הדרום.
דרך אגב, התושבים הוותיקים בדרום אינם טיפשים במיוחד. הם מבינים טוב מאד שמישהו אחר הביא לישראל את המהגרים והפיל עליהם את החשבון, שאותו הם מסרבים לשלם – ובצדק. פוליטיקאים צבועים כמו יובל שטייניץ ואלי ישי – שר
הפנים שייבא לישראל יותר מהגרים מכל אחד אחר – מבטיחים לתושבים להחזיר עטרה ליושנה באמצעות גירוש "הזרים". אבל הגירוש הזה הוא דלת מסתובבת; במקום המהגרים הוותיקים יחסית, שמדברים עברית וקשורים לעיר מגוריהם, יבואו חדשים עניים עוד יותר, שיהוו עול כבד עוד יותר על השכונות.
ודרך אגב, התושבים הוותיקים בדרום גם אינם גזענים במיוחד. הם לא שונאים את שכניהם החדשים בשל צבע עורם או ריח תבשיליהם. הם כועסים על כך שלא נשאר לילדים ממשפחות ותיקות מקום בגנים בשכונות שבהן נולדו. הם זועמים על הפחד ללכת ברחוב ולהיתקל בנער שיכור, נטול מסגרת.
הם מודעים היטב לכך שאלה בעיות שניתן לפתור – הם פשוט לא מסכימים לקחת על עצמם את האחריות הבלעדית. כפי שאמר לי צעיר משכונת שפירא בציניות מושחזת, "אני בטוח שאם ייקחו את הסודאנים לקיבוצים, תוך 20 שנה אחד מהם יוכל להיות ראש ממשלה. אבל אנחנו פה פרימיטיבים – אם תשאירו אותם איתנו, רק פושעים ייצאו מהם".
במצבים כאלה, המכנה המשותף של תושבי הדרום הופך מסוגיה תיאורטית לבעיה פוליטית בוערת. כמובן, מכנה משותף הוא לא משהו מוכן מראש, אלא משהו שבונים. לתושבי הדרום – יהודים וערבים, ותיקים ומהגרים – יש הרבה חומר לבנות ממנו את המכנה המשותף הזה. ישנו הזעם על המשך הניצול, ההזנחה וההתעלמות, המשך ההתייחסות אליהם כפח הזבל של "העיר הלבנה".
אבל לא פחות חשובה היא הגאווה על ההיסטוריה, על התרומה לעיר ולארץ, ועל המגוון האנושי האדיר של "העיר השחורה", שאולי מדויק יותר לכנות אותה "העיר הצבעונית". אם ישכילו לבנות מכנה משותף שכזה, הדרומים יוכלו להיאבק יחד על הזכות להישאר במקומם ולקבל מהעירייה והמדינה את מה שמגיע לכולם.
- מתן קמינר הוא פעיל ב"עיר לכולנו" ובקהילת מהגרי העבודה מאמריקה הלטינית
