אגדת דשא. בבית האבות הקטן, "משכן בית הורים" ברעננה,
מתגורר כבר חודש ימים עולה חדש מדרום אפריקה, ווילף רוזנברג, בן ה-76.
עד עצם היום הזה נחשב רוזנברג לאחד משחקני הרוגבי האגדיים של דרום אפריקה ושימש כקפטן הנבחרת שלה בשנות ה־50 וה־60. לאיש אין ספק שמדובר באגדת ספורט גדולה מהחיים - ולתושבי הבית אין שמץ של מושג שהוא בכלל כזה.
צריך להבין, רוגבי בדרום אפריקה הוא הספורט הלאומי, מה שהבייסבול מייצג בארה"ב
או הכדורגל בברזיל. "זה סוג של דת", סיפר רוזנברג השבוע.
"בעיני מיליוני התושבים שם יש שלושה דברים בלבד שמגדירים מיהו דרום אפריקאי - הממשל, השפה האפריקנית והרוגבי. לכל משחק של הנבחרת הלאומית מגיעים באופן קבוע 100 אלף איש".
מתוך הסרט "אינוויקטוס". לא היה באותה תקופה אף שחור במגרשים
ועוד דבר שצריך להבין. רוזנברג הוא לא פחות מאחד השחקנים הגדולים. נניח, קובי בראיינט כזה, או בייב רות'. "בשנים בהן שיחקתי לא יכולתי לעבור ברחוב מבלי שאנשים יזהו אותי, יצביעו עליי, יבקשו חתימה או סתם יבהו בי במשך דקות ארוכות", הוא מספר.
"היו פעמים שלא יכולתי לצאת מהבית, כי המוני בני אדם חיכו בחוץ רק כדי להציץ בי מוריד את הזבל. בכל בית קפה אליו הייתי מגיע, היו מציעים לי דברים בחינם ואותו הדבר גם לאשתי".
בקיצור, היית סלב על.
"כן, ככה קוראים לזה היום. הדבר הכי חשוב היה לשמור על פרופורציות. המאמנים תמיד הזהירו אותנו שנדע להיות עם רגליים על הקרקע, שלא נאפשר לפרסום לעלות לנו לראש, כי כשניפול, אף אחד לא יהיה שם".
רוזנברג נולד בקייפטאון, בן לאב ששימש כרב האורתודוקסי של הקהילה היהודית ולאם משוררת. בגיל שש עלה לראשונה למגרש, וכמעט מיד סומן כילד פלא עקב יכולות הריצה המופלאות שלו.
"מהרגע הראשון ששמו לב ליכולות שלי, ציפו ממני לשחק ולהצליח. ככל שהתבגרתי, שמי הלך לפניי והייתי צריך להוכיח את עצמי בכל פעם מחדש על המגרש", אומר רוזנברג.
בגיל 19 החל רוזנברג ללמוד רפואה באוניברסיטת "וויטס" ביוהנסבורג, הגדולה ביותר בדרום אפריקה, ובאופן טבעי הצטרף לנבחרת המכללה. באחד המשחקים
הוא נפצע ברגלו והושבת מהפעילות הספורטיבית לשנתיים. כשהחלים, זומן להצטרף ל"ספרינבוקס", הלא היא הנבחרת הלאומית של דרום אפריקה.
"ישבתי עם חבר במכונית כשפתאום שמענו ברדיו את הקריין מספר שלאחר פגישה של חמש שעות הוחלט את מי מגייסים לשורות נבחרת הרוגבי הלאומית לקראת המשחק נגד ה'בריטיש ליונס', הנבחרת המאוחדת של אנגליה, סקוטלנד, אירלנד ווילס, והקריא את השמות".
"שמעתי את שמי והתקשיתי להאמין. כל המכוניות ברחוב התחילו לצפור. זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיי. הייתי הצעיר ביותר שגויס לנבחרת, ואת טבילת האש הראשונה שלי סיימתי עם שתי הנחות כדור (העברת הכדור מעבר לקו) במשחק הראשון. זה הישג מדהים. ניצחנו 1:3, והוכתרתי כסנטר הטוב בעולם".
איך התנהלו חייו של שחקן בנבחרת הלאומית?
"זו הייתה דרך חיים. ברגע שנהיית שחקן ב'ספרינבוקס', כל חייך השתנו. היה צורך לשמור על התנהגות רשמית, כי נחשבנו מודל לחיקוי. נאסר עלינו להיות מעורבים בצרות מכל סוג שהוא, או לעבור על כללי התנהגות נוקשים בשום צורה. כאדם מפורסם, מיד היו מבחינים אם מי משחקני הנבחרת חרג מהכללים. לא היה ניתן להסתיר דבר".
בשנת 1961, לאחר שש שנים בהן שיחק בנבחרת דרום אפריקה, חצה רוזנברג את הקווים ועבר לשחק באנגליה, בקבוצת הפאר "לידס". "ב'לידס' שיחקתי עבור הכסף. אבי, שבינתיים עבר לאנגליה, החליט שלא בידיעתי שהוא מחתים אותי בקבוצה", הוא אומר.
"קיבלתי מענק של 6,000 פאונד, השכר הכי גבוה ששולם אי פעם לשחקן רוגבי. זה היה סכום אסטרונומי, אנשים היו צריכים לעבוד שנתיים רצוף כדי להגיע לסכום כזה. בנוסף, עבור כל משחק קיבלנו בערך 12 פאונד, ואם ניצחנו, הסכום עלה ל-20 פאונד".
"זו הייתה משכורת אדירה. אני ואשתי הרגשנו על גג העולם. בכסף הזה רכשנו דירה בלידס וגרנו שם חמש שנים. שם גם נולדה ניקולא, בתי הבכורה. זו הייתה תקופה נפלאה".
רוזנברג זכה לכינוי "רופא השיניים המעופף". "הכינוי ניתן לי כי הייתי יכול לזנק עם הכדור למרחק כזה שלצופה מהצד נראה היה כאילו אני עף כמה מטרים קדימה", הוא מסביר.
פסגת הישגיו של רוזנברג בלידס הייתה 48 הנחות כדור בעונה אחת, שיא שאיש לא הצליח לשבור עד עצם היום הזה. "זה מדהים אותי בכל פעם מחדש כשאני חושב על זה", הוא אומר. "אני לא חושב שמישהו יצליח לשבור את השיא הזה אי פעם. השם שלי יישאר חקוק לנצח בהיסטוריה של 'לידס'".
הקריירה של רוזנברג נקטעה בבת אחת בעקבות פציעה קשה שגרמה לריסוק הלסת שלו. "הבריגו לי את השיניים ונעלו לי את הלסת לשישה שבועות עד שהיא החלימה".
בתזמון כמעט מושלם לעלייתו של רוזנברג ארצה, יצא למסכי הקולנוע סרטו המדובר של קלינט איסטווד, "אינוויקטוס".
הסרט מתאר את ניסיונותיו של נלסון מנדלה להפוך את נבחרת הרוגבי של דרום אפריקה לאמצעי פיוס בין הלבנים והשחורים במדינה, עם עלייתו לשלטון וסיומה של תקופת האפרטהייד.
"נפגשתי עם נלסון מנדלה בשנת 1990, ביחד עם עוד שני שחקנים מה'ספרינבוקס' ששיחקו בתקופתי", מספר רוזנברג. "עם שחרורו מהכלא ועלייתו לשלטון הוא קרא לנו וביקש להודות לנו על השנים שבהן שיחקנו בנבחרת. הוא סיפר לנו שכשהיה בכלא, הוא נהג לשחד את הסוהרים שיעבירו לו רדיו כדי שיוכל להאזין לשידורי כל המשחקים".
רוזנברג, מי שמרבית הקריירה שלו התקיימה בתחילת תקופת האפרטהייד ונמשכה בשלביה הראשונים עד לגילויי ההתנגדות אליה בתחילת שנות ה־60, מתאר את הימים ההם דרך עיניו כשחקן.
"דרום אפריקה הייתה כמעט כולה שחורה, אבל לא היה שחקן שחור אחד על המגרש. ידענו שיש בזה משהו מעוות, אך לא היה מה לעשות. לא יכולנו לומר לשלטון איך להתנהל. המשחק מאז ומתמיד שוחק ונוהל בידי לבנים, וגם מסביב לא נשמעו קולות שהתנגדו לכך".
"רק היום, במבט לאחור, העובדה שבמשך שנים לא שיחק אף שחור במגרשים נראית בלתי נתפסת, מי יכול בכלל לדמיין מצב כזה היום?".
בתחילת שנות ה־70 נדמה היה שריבוי הפציעות יכניעו את גופו של רוזנברג, שלקה בעקבותיהן בשבץ. במשך 18 חודשים הוא סבל משיתוק בצד השמאלי של גופו, שהכריח אותו לחדול גם מעיסוקו כרופא שיניים. אבל רוזנברג לא ויתר. הוא עסק בספורט והנחה תוכניות טלוויזיה פופולריות.
את ההחלטה לעלות לישראל הוא קיבל בעקבות דרישתה של ניקולא, בתו הבכורה, שעלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1994. "רציתי להיות קרוב למשפחה, וניקולא הודיעה לי שמחכה לי כרטיס טיסה לישראל, ושהיא כבר הכינה לי מקום לגור בו ברעננה. אני שמח שהגעתי ושיוצא לי לראות את הנכדים על בסיס קבוע. לא שכחתי לרגע את שורשיי היהודיים".
