למחרת ההודעה על העפלת הסרט הישראלי "עג'מי" לשלב מתקדם בדרך לפסגת האוסקר, תקף ערבי יפואי בשם סעד זוערוב, מעל גלי האתר, את הסרט שפגע, לתפיסתו, קשות בתדמיתה של יפו.
ביקורתו של זוערוב אינה כעץ ערער במדבר. נהפוך הוא: היא מצטרפת לשובל ארוך של ביקורת ומבקרים מקומיים שגורסים כי הסרט מוציא את דיבתה של יפו רעה.
יחד עם זאת, ראוי להדגיש כי אל מול "כיתות היורים" האלו, יש גם לא מעט מסנגרים על הסרט במחוזותינו. אלו טוענים בתוקף כי יוצרי הסרט קיבלו
השראה מהמציאות היפואית וכי אותם סיפורים שהיוו את מארג העלילה דנן, הם סיפורים הקורים ביפו, חדשות לבקרים.
האמנם? ובכן, יפו עברה בשנים האחרונות משבר קיומי עמוק. אותו משבר נתן את אותותיו בהתנהלותם היום-יומית של תושבי העיר. מלחמות חמולות עקובות מדם, לצד חיסולים אינדיבידואלים שבאו על רקע זה או אחר. אירועי דמים אלה הופכים, לדידי, את "המציאות" המשתקפת בסרט "עג'מי" לחיוורת למדי, זאת בהשוואה למציאות העובדתית והמוחשית ביפו.
כך שאין מקום לבקר את הסרט. ברם, בהחלט יש מקום להלין על המציאות שהולידה את הסרט. המנהיגות הערבית המקומית ביפו של שנות ה-80 התריעה בזמנו כנגד מצוקת הדיור שהולכת מדחי אל דחי והיא אף התריעה כנגד מצב החינוך המדרדר ביפו - החצר האחורית של ת"א. אנשיה נימקו את התרעותיהם בכך שמציאות קשה הינה בבחינת חממה לגידול עשבי פרא.
הממסד העירוני דאז, תחת לנסות להתמודד עם המציאות הקשה דרך מציאת פתרונות, פעל במשנה מרץ על מנת להסות ולהשתיק את שופרי הביקורת בטענה נדושה שהם נושאים באמתחתם אידיאולוגיה בדלנית שניזונה, לדידם, מהשקפה פוליטית ערבית לאומנית. טענות חסרות בסיס אלה קיבלו גיבוי מהשב"כ ואף המשטרה, שהציקה לאותם "בדלנים" שהתריסו נגד המציאות הקשה ביפו.
כיום, 3 עשורים מאוחר יותר, ניצב בראש הפירמידה העירונית מר רון חולדאי, אדם איכפתניק, ששם את יפו לנגד עיניו. הוא משקיע בתשתיות, בחינוך ואף משקיע בניסיונות למציאת פתרונות למצוקת הדיור החריפה. ברם, כרגיל ביפו הקוסמופוליטית לכאורה, יש מסנגרים על המדיניות של חולדאי וגם מקטרגים. כל צד וטיעוניו הלמדניים שלו. על אף כוונותיו החיוביות של חולדאי ונכונותו לשפר את המצב ביפו, יש עדיין מי שמביע חשש מכך שאותן כוונות טרם חלחלו אל הדרגים המקצועיים בעירייה.
מכל מקום, אל מול עיניו של חולדאי ניצב כיום האבא של כל האתגרים - התמודדות עם מצוקת הדיור החריפה ביפו שמולידה בנייה לא חוקית מצד דיירים החיים במצוקה. בנייה שפעם הגדיר אותה סגנו של חולדאי, נתן וולך, כפונקציה של מחדל עירוני עמוק - ותו לא.
