בשנים האחרונות הודבקה לרחוב מסדה שבשכונת הדר הכינוי "רחוב שינקין החיפאי", אלא שהמציאות האפורה רחוקה מאוד מלהשתוות לאותו רחוב תל אביבי שפריחתו החלה בתחילת שנות ה-80 והפך למרכז של אופנה, מוזיקה, בתי קפה ומקומות בילוי לצעירים. כאן זה חיפה. שם זה תל אביב.
נכון שברחוב מסדה ובסביבותיו פועלת בעקביות קבוצת צעירים בעלי תחושת שליחות, שמנסה להחזיר את ההדר לשכונת הדר, לקיים מסיבות רחוב ומופעים מוזיקליים על הגגות, ולהפריח את השממה התרבותית ממנה סובלת חיפה כולה. אבל עיר הפועלים לא מוכנה להתנער בקלות מהדימוי הישנוני שלה, ומסיבת הרחוב האחרונה שהתקיימה ברחוב מסדה, לפני כחודש, הסתיימה בהתנגשות
סוערת ומתוקשרת בין החוגגים לבין כוחות המשטרה, עם פצועים, גילויי אלימות משני הצדדים ופרובוקציות מיותרות.
לא רק צעירים שואפי תרבות ואקשן מאכלסים את הרחוב. גם עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, בני מיעוטים ותושבים ותיקים שמביטים בדאגה בשינויים ובתמורות שעובר הרחוב השקט באופיו. הרבה לפני גל הצעירים שוחרי התרבות כבר איכלס הרחוב גלריות וחנויות בעלי זיקה לאמנות. בשיאו שיגשגו שם שבע חנויות וגלריות לדברי אמנות ועתיקות, ביניהן לוי אמנות ועתיקות, גלריה 6, צילה בטעם של פעם, ר.פ. גלריה לריהוט עתיק, שבולים, מרקו עתיקות, עתיקון וציפי רוזנטל. חלקן נסגרו בינתיים או עברו לאזורים אחרים בעיר.
יהודה ספיר הינו הבעלים של גלריה "גלרית" הוותיקה מרחוב מסדה 19. במהלך החודש הקרוב הוא מתעתד לסגור את הגלריה ולתלות את המפתחות לתמיד.
"רחוב מסדה נמצא בתהליך של שקיעה מתמשכת," הוא מסביר. "ישנו פורום הדר בראשותו של ירון הדר, שמנסה לארגן פעילויות אמנותיות. הייתה תקופה בה אירגנו ירידים בימי שישי. אבל למרות הניסיונות, זה לא כל כך הלך. כאשר נפתח הגרנד קניון חלה ירידה חדה במכירות ובמספר המבקרים. עוד בזמן כהונתו של מצנע כתבתי לו כמה מכתבים עם הצעות לפיתוח והחייאת הרחוב. המלצתי לשפר את חזות הרחוב כדי שלאנשים יהיה נעים להגיע אליו ולהסתובב בו. קיבלתי תשובות לא לעניין, שאפילו אין טעם לצטט אותן".
אל רחוב מסדה הגיע יהודה ספיר בשנת 1995. "הגלריה פעלה עד אז בשדרות מוריה, אבל שכר הדירה היה דרקוני. שילמנו אז 1,500 דולר, לעומת 300 דולר במסדה. פעלו שם אז כבר שתי חנויות עתיקות – 'לוי עתיקות' ו'צילה בטעם של פעם'. אחר כך הצטרפו עוד. היחסים בינינו היו ידידותיים. אפילו ניסינו לארגן מיזמים משותפים".
יהודה ספיר והעתיקות (צילום: מהאלבום המשפחתי)
ספיר הוא בכלל מהנדס מכונות, שממשיך לעבוד במקצועו. אשתו ציפורה עבדה במשך שנים רבות כסוכנת נסיעות. חיידק העתיקות קינן בו מזה שנים רבות, וכאשר השתתף בקורס בנושא זה שאירגנה גלריית "שורשים" התל אביבית, החליט שהגיע הזמן לעשות גם משהו בשביל הנשמה. זה התחבר לו עם התחביב של איסוף שעונים עתיקים, שעוני מדף וקיר. עד מהרה הפכה הגלריה שפתח עם אשתו להתמחות גם בשיפוץ שעונים, מנורות עתיקות ואפילו רהיטים מהעבר הרחוק.
"הקורס נמשך חמישה חודשים, ועם סיומו נסעתי עם בוגרים אחרים לסיור לימודי באיטליה ובצרפת. הסתובבנו בשווקים, בבתי מכירות ובאתרים מיוחדים. אחרי שחזרנו אירגנה אחת המשתתפות מפגש עם בני הזוג אצלה בבית. בתום המפגש הזה התבשל הרעיון לפתוח גלריה משלי. היו לי כבר אהבה וידע בנושא כי תמיד נסענו לאנגליה לרכוש עתיקות בשווקים ובמכירות פומביות. גם לגלריה רכשנו עתיקות בעיקר מאנגליה, שמהווה מקור בלתי נדלה לכך, ועד לפני כמה שנים גם זול יחסית. הבאנו רהיטים, כלי פורצלן וזכוכית, שעונים, מנורות וגם קצת תכשיטים".
איך מתבצע ליקוט העתיקות שם בפועל?
"זה לא פשוט כפי שזה נשמע. צריך לקום השכם בבוקר, לפעמים אפילו בחמש או ארבע, על מנת להגיע בין הראשונים אל השווקים. המכירות הפומביות מתחילות בדרך כלל בחמש אחר הצהריים, ונסגרות לקראת חצות. זה אומר שמתרוצצים מבוקר ועד לילה, ואז צריך לדאוג לאריזת המוצרים ולמשלוח שלהם ארצה".
ישראל היא מדינה של מהגרים, איך זה שקשה להשיג עתיקות מכל העולים שמגיעים לכאן?
"רוב העולים הגיעו ומגיעים לכאן חסרי כול. זה מחזה נפוץ אצלנו שאנשים רואים אצלנו שעון עתיק ונזכרים בגעגועים שגם אצל הסבא במרוקו או בפולין היה שעון כזה... מה שמשיגים בארץ הוא חלש, מועט ולרוב לא רציני".
למה בעצם אתם סוגרים את הגלריה?
"גם בגלל שקיעתו של רחוב מסדה, וגם כי השנים עשו את שלהן. אני כבר בן 70, ולא יודע כמה זמן עוד יתאים לי לנסוע לחו"ל בתדירות גבוהה כדי לחדש את המלאי. ואם אני לא נוסע בתדירות הגיונית, אז אין מספיק מוצגים להציג בחנות".
איך אתה רואה את עתיד הרחוב?
"אני פסימי. רוב בעלי החנויות שם נשארים שם כיום מתוך תחביב ואהבה לעתיקות, כי פרנסה אין. כדי להציל את מסדה, לא מספיקה יוזמה פרטית. צריך גם כסף ציבורי. אני כבר התעייפתי מלכתוב לראש העיר. ישנם כאלה שפנו ליונה יהב, אבל ככל הידוע לי לא יצא מזה כלום".
