בימים אלה, כאשר חיפה ניצבת תחת מתקפה חסרת תקדים של סושיות, שצצו כפטריות יפניות אחרי גשם הטופו, החלטנו לחזור אל הסושי בר הראשון בעיר, שהוקם כבר בנובמבר 2000 והיווה חלוץ בציר מוריה. את המסעדה הקים מושיקו טיילר, ובמהירות שיא הפך המקום למוסד חיפאי משגשג, שמשך אליו קהל רחב
מהעיר והסביבה שהבין שכבר לא צריך להרחיק עד תל אביב כדי לאכול סושי ודים סאם. הדבר גם דירבן את פריחתן של סושיות מתחרות לא מעטות.
מסעדות אסיתייות טובות, כדוגמת ליצ'י, היו כאן כבר קודם, אבל בפרנג'ליקו נתנו גז ודגש על סושי. יותר מ-80 מנות סושי ומנות מהמטבח האסייתי הרכיב שף הרשת, עידן מנדלוביץ'. בנוסף מציע התפריט מנות קלאסיות כמו: סלטים, פירות ים, בשרים, גבינות, נודל'ס וקינוחים.
הגענו למסעדה בשעת צהריים של יום חמישי. להפתעתנו, המסעדה הגדולה הייתה כמעט ריקה, ומרבית השולחנות מיותמים. מצב כגון זה אמור להדליק נורה אדומה, אבל המלצרית האדיבה הסבירה לנו שממש רק לאחרונה מתניע המקום גם את שעות הצהריים, וקהל הלקוחות עוד לא לגמרי הפנים את העובדה שהחל מ-12:00 בצהריים ישנם מלצרים, ארוחות עסקיות וכל מה שצריך, ואילו בערב, בערך משעה 20:30, נפרדים לשלום מהמשפחות והילדים, והמקום הופך לתפקד כפאב לכל דבר.
היות ששמות מאכלים יפניים הם כמו סינית בשבילנו, רצינו לתת למלצרית יד חופשית לבחור עבורנו מנות, אבל אז שמנו לב שלכל שולחן מוצמד מחשב שבאמצעותו ניתן לצפות בתפריט, כמו גם לשחק משחקי טריוויה, ספורט, זיכרון ועוד. חיש מהר לחצנו על התפריט, ותוך כדי סקירת תמונת המנות במו עינינו, כשהן מוגדלות ולצידן מפורט הרכבן המדויק, החלטנו מה להזמין.
ראשית, זעקתי למלצרית שתגיש לנו משהו לשתות. מראש ויתרנו על אלכוהול, והסתפקנו במים, אחרי שגילינו בצער שלא סוחטים בפרנג'ליקו מיצי פירות טבעיים. כדי להיכנס לאווירה לגמתי מרק מיסו מקערית קטנה, ולפתיחה הזמנו שלושה דים סאם מסוגים שונים, 4 יחידות סושי של ספיישל פרנג'ליקו וסנדוויץ' טמפורה.
הטמפורה, שהגיעה מחולקת לארבע יחידות, הכילה סלמון, גבינת עמק ואבוקדו, וחוסלה על ידי עד הפירור האחרון. זה היה כה טעים עד כי בחזירותי כי רבה אפילו לא הצעתי לשותפתי לארוחה לטעום ממנה. אבל זה בסדר, כי היא עצמה השתלטה על הספיישל פרנג'ליקו, שהתגלה כסלמון, דניס ושרימפס בטמפורה, ולא הותירה ממנו זכר. לא נותר לי אלא להסתמך על עדותה כי היה טעים עד מאוד. זה אולי המקום להזכיר כי במשך הארוחה הרבינו להזליף ולשפוך על המאכלים השונים טריאקי, סויה וספייס עם מיונז. וגם, איך שכחתי, גם שכבות ג'ינג'ר דקיקות ולא מעט ווסאבי, שזה סוג של חזרת יפנית.
דים סאם הגיעו שלושה בקערה. הכדור הגדול היה גיוזה בקר. ניתן היה להזמין אותו מראש במצב מטוגן, אבל החלטתי שהפן הבריאותי יעדיף שלא. שנינו טעמנו. שנינו אהבנו. הדים סאם השני היה שומאי תרד ובוטנים. היא טעמה ומיד עזבה, תוך שהיא נזכרת שהיא לא אוהבת תרד. היות שאני דווקא כן, הסתערתי מיד על הכדור הטעים וחיסלתי אותו מיד, לפני שהיא תיזכר שבוטנים היא כן אוהבת. השלישי היה קויה ירקות וטופו, ושנינו לא התלהבנו ממנו.
הגענו לעיקריות. הצצה בתפריט גילתה שבין כל מאכלי הים והסושי והנודלס למיניהם מציעה המסעדה גם אנטריקוט של 250 גרם בנוסח פרנג'ליקו. ניסיון העבר המר לימד אותי שבמסעדת דגים לא מזמינים בשר ולהיפך, ושהעיקרון הזה עלול לעלות לי ביוקר גם כאן. אלא שהפעם בא לעזרתי אחד השותפים במקום, בחור חביב להפליא בשם יוני. שאלתי אותו, דוגרי, אם זה לא יהיה טיפשי מצידי להמר על אנטריקוט דווקא. יוני הבטיח שלא אתאכזב, וגם הגדיל ואמר כי אם לא ימצא חן בעיניי, יחליף לי את המנה לכל דבר אחר.
היתרון באוכל יפני הוא העובדה שלא מדובר במנות כבדות, וכך, כאשר נחת על שולחני האנטריקוט הסתערתי עליו בכוחות מחודשים, רק כדי לגלות שיוני צדק לחלוטין. הבשר היה רך וטעים להפליא וטבל לו ברוטב תפוז. נהניתי גם ממצע אטריות הקריספי רייס שלצידו.
מנגד, שותפתי לארוחה לא סיימה את מנת הנודלס המתקתקה שהוגשה לה. מדובר באיטריות ביצים עם רצועות עוף, כרוב, גזר, בצל ופטריות ברוטב דבש ובוטנים. מתוק אני אוהב רק כשזה בא כקינוח, ולכן לא טעמתי מהמנה שלה. גם הפעם לא נותר לי לסמוך על הצהרתה הרשמית כי המנה טעימה לה, אבל פשוט גדולה מדי.
הגענו לקינוח. החלטנו להסתפק בקינוח אחד בלבד אותו נחלוק בינינו. הבחירה הייתה קשה והימרנו על מרקיז שוקולד בניחוח ברנדי עליו שפכו רוטב שוקולד חם וקצפת. זה היה טעים כפי שזה נשמע. כך באה לסיומה ארוחה טובה עד מאוד, והבטחנו לעצמנו לחזור לשם באחד הערבים אל משמרת הלילה, כדי ליהנות גם מחוויית הבאר והפאב. מן הסתם תקבלו דיווח גם על כך. המחירים בפרנג'ליקו סבירים בהחלט, והכי משתלם להגיע כמונו בשעות הצהריים, עת מוגשות ארוחות עסקיות החל מ-49 ש"ח. ארוחה זוגית עסקית מהיקרות יותר תגיע לסביבות 150 ש"ח.
