סלח לי אבי כי חטאתי: נשאתי את שם האל לשווא, חמדתי והתחתנתי עם דוס. או במלים אחרות: "אלוהים, כמה אני אוהבת אותו, בוא נחפש רב". אורתודוקסי. כזה שלא יחתן אותי אם אלך עם שני ההורים שלי לחופה, אלא רק עם האמהות (שיחזיקו לי את הנר), כזה שיצעק "טריפה!" אם לא תהיה לאולם כשרות בד"ץ הרב חנוכה בן משה הלוי, וייכנס לפרכוסים אם לא תהיה הפרדה בין נשים לגברים בריקודים. סתם, הגזמתי. לא פרכוסים, רק רעד קל של שאט נפש.
אז איך מסבירים את ההחלטה להתחתן עם חוזר בתשובה למשפחתי החילונית עד כאב? על אחת כמה וכמה כשאני בעצמי לא ממש בעניין שאלות ותשובות? אז
זהו - שלא מסבירים. פשוט עושים את מה שאני הכי שונאת שאומרים לי לעשות: זורמים. אבל במקרה הזה באמת שלא היה מה לעשות. לך תסביר להם שמתאבנים זה לא שם נרדף לשרימפס ושקציצות כבש ביוגורט (יאמי...) לא ממש יהיו בתפריט. כשהראיתי להם את ברכת המזון המודפסת, הם אמרו "בשביל מה את צריכה לשים תפריט על השולחנות, זה לא יהיה בשיטת הבשר הרץ?", אז החלטתי שלא להסביר ולתת להם להבין לבד.
הם הבינו מהר מאוד. התגובה היתה מלווה בחמשת שלבי האבל של קובלר רוס: הכחשה - "יאללה, יאללה, לכי תעבדי על מישהו אחר, את לא תוותרי על המנה המעושנת בג'ירף"; כעס - "את נורמלית? חזרת לימי הביניים?"; מיקוח - "תקשיבי, יש לי מישהו מקסים להכיר לך, פגשתי אותו במקרה במעלית היום, חמוד, חילוני, לא משנה מאיזו עדה, ואפילו לא אכפת לי מה ההורים שלו עושים"; דיכאון - "איבדתי את הבת שלי, היא הולכת לגור במאה שערים ולגלח את השיער"; וקבלה - "חובשי כיפה סרוגה הם דווקא אנשים חמודים, רק תשמרי שלא יהיה חרדי, טוב?".
הבעיה התעוררה כשהייתי צריכה להתחיל להסביר כמה דברים גם לעצמי, ואז להעביר את המידע הלאה למשפחה, בביטחון מלא במה שאני אומרת. גוגל לא הבין מה פתאום השתנו מלות החיפוש שלי ללקסיקון הכולל מלים כמו 'כשרות' ו'שבת', ואני כמעט בטוחה שכשהקלדתי 'נידה' המחשב פרץ דיסק.
לפי כל הסימנים המקדימים, אני אמורה להשתלב יופי בכל הקטע הזה של להיות דתייה: חצאיות יותר מתאימות לי ממכנסיים, אני די עצלנית, וכל הרעיון של לא לעבוד יום שלם די מתאים לי, ואפילו, רחמנא ליצלן, מטפחות ראש הולמות אותי. אבל מה לעשות, זה פשוט לא התיישב לי מבחינה 'אמונית'. ניסיתי. שכה יהיה לי טוב, ניסיתי. קניתי ספרים על גבי ספרים, ידידותיים לחילונים וגם כמה שלא. אני לא אומרת שקראתי את כולם, אבל העפתי איזה מבט על חלק. להגיד לכם שראיתי את האור? לא ראיתי. בעיקר, כי הזמן הכי טוב לקרוא זה בשבת, ואסור להדליק את האור. מה לא עשיתי? למדתי בחברותא עם בנות וקינאתי בקנאות שלהן, קראתי ושמעתי על קריאת שמע, ופיללתי להתפלל באמונה שלמה. אפילו התארחנו בשבת אצל משפחה חרדית בהר נוף. לא עזר. להפך, הרגשתי כמו אסירה בתחפושת, ואני בכלל לא אוהבת את פורים.
אז הסכמנו שלא להסכים. מצד שני, חייבים למצוא איזו דרך ביניים כדי לשמור על שלום בית (הנה, מונח דוסי למהדרין. רואים שממש מתאים לי להיות 'כזאת'?). החלטנו שהבית יהיה כשר, ישמור שבת וחגי ומועדי ישראל ויהיה יהודי טוב. עד עכשיו הבית מתנהג יפה ושומר על הכללים. אני קצת פחות. בייחוד כשאני לא בבית. יש לנו פה ושם כמה חיכוכים, לי ולבית, אבל בעזרת השם יהיה בסדר.
