בואו נסכם את זה ככה: את השורות הללו נאלצתי לכתוב בלוויית חבילת שוקולד משובחת (תוצרת "קדברי", אם אתם חייבים לדעת), רק כדי למחוק מזיכרוני את החוויה הקולינרית המפוקפקת שעברתי כמה שעות לפני כן במסעדת "צ'אנג סינג" בנתניה.
בעצם הכל התחיל בגלל רגשות האשם שלי, אותם יצורים ערטילאים האחראים על הרבה שטויות שאני עושה בחיי ושהפעם הופנו כלפי נ', צלם המערכת המסור, שזוכה רק לצלם
את המסעדות שבהן אני אוכלת ומשוכנע שרוב זמני מוקדש להנאה ולבילויים (הלוואי שהוא היה צודק), בעוד הוא מתייסר בעבודה הקשה. כדי לתקן את המעוות, כלומר, להפחית את רגשות האשם שלי, החלטתי שהגיע הזמן להזמין אותו לארוחה. אממה? המסכן נפל דווקא על המסעדה הכי גרועה שאכלתי בה בזמן האחרון, ואולי בשנים האחרונות בכלל, והתועלת היחידה בכך טמונה שמעתה והלאה הוא כבר יפסיק לקנא במזלי הלכאורה טוב.
זה התחיל דווקא לא רע. נכנסנו לבניין פינתי ברחוב הרצל ההומה בנתניה ואחרי עלייה במדרגות מתפתלות לקומה השנייה מצאנו את עצמנו בעולם צבעוני עם בריכה קטנה, פסלי בודהה, קישוטי קיר ושאר קישוטים אוריינטליים האמורים להשכיח מאיתנו שאנחנו נמצאים במזרח התיכון האפרורי. זהו. זה מקסימום המחמאות שאוכל לפזר כאן על המסעדה. מכאן והלאה צפו למאסת תלונות וקיטורים.
הארוחה החלה במנת מרק, שמהווה חלק מהארוחה העסקית בצהריים במחיר של 48 שקל. אני קיבלתי (המילה 'זכיתי' בהחלט לא תהיה כאן במקום) מרק תירס חסר טעם וחסר עניין, ואילו נ' קיבל מרק וון טון דלוח וגם, אוי כמה מפתיע, חסר טעם. הוא התעודד קמעה מהמפגש עם כופתת הבשר הגדולה ששחתה במרק, שלדבריו היתה בהחלט טעימה.
כעת הגיע תורו של האגרול המסורתי שהיה פשוט גרוע: שומני מדי, לא מספיק קריספי, ועם מילוי ירקות תפל, אבל מה ששבר אותי סופית היה רוטב החמוץ-מתוק האדום הקלאסי שאמור להשתדך בצורה מושלמת לאגרול, רק שבגרסה המקומית הוא היה בעיקר חמוץ. שני ביסים הספיקו לי בהחלט והאגרול נותר מיותם בצלחת.
כעת הייתי ממש רעבה, אבל כבר הבנתי שכאן נאכל רק כדי למלא את הבטן בלי לצפות ליותר מכך. אז אכלתי בחוסר חשק את המנות העיקריות שכללו: עוף עם פקאן, שהזכיר עוף מכובס ושובץ לרוטב אנמי, פיסות בקר דקיקות עם פלפלים, שהיו אמנם רכות ופחות גרועות מהעוף, אך סבלו מעוד רוטב משמים ולא מדויק וחזיר עם חצילים ברוטב שום חריף. בקיצור, לא חריף ולא נעליים. סתם צלחת גדושה בהמון פיסות חצילים מטוגנות ששעממו קשות את החיך. פיסות החזיר היו, לעומת זאת, לא רעות, אבל גם לא ממש מעניינות.
לקינוח התחלקנו בבננה מטוגנת. בואו נגיד את זה ככה. חבל על הבננה שללא ספק היתה טעימה יותר במצבה הטבעי ולא כשהיא מטוגנת למוות, מלאת שמן ועליה רוטב מייפל לא משובח. למרות האכזבה הקולינרית, רשמתי לעצמי שלפחות רגשות האשם בנוגע לנ' הוכחדו. אחרי החוויה שעברנו הוא כבר לא יהיה להוט להצטרף אליי שוב למסעדה.
מחיר: 180 שקל.
עיצוב: אוריינטלי.
אווירה: עממית פלוס.
שירות: איטי פלוס.
שירותים: טוב, בסדר, יש גבול לכמה אפשר להתלונן.
גישה לנכים: לא, ולא שיש להם סיבה להצטער על כך.
רומנטיקה: רק כשממש אין ברירה.
ילדים: רק אם אתם רוצים להעניש אותם.
"צ'אנג סינג", רחוב הרצל 10, נתניה
