"הצדק עם התובע, אך הדין עם הנתבע", פוסקים הבוררים ברשות השיפוט בהסתדרות, בעניינו של אברהם זקצר, שעזב את קיבוץ אשדות יעקב איחוד,
ותבע, באמצעות עו"ד אורי גלבוע,
את קיבוצו, על כי זה קיזז מתוך "קצבת הפנסיה", המגיעה לו כעוזב, את "קצבת השאירים" החודשית שמשלם לו משרד האוצר בגין אשתו המנוחה, שהיתה חברת קיבוץ וצברה זכויות פנסיה תקציבית כעובדת משרד החינוך. הוא תבע מהקיבוץ 182 אלף ש"ח שקוזזו, ועוד ביקש מהבוררים לקבוע שהקיבוץ אינו רשאי להוסיף ולקזז את קצבת השאירים שהוא מקבל.
הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין עומר כהן
וגיל דגן
(שלמה כהן ושות'), טען כי סכום הקצבה, לה זכאי זקצר, נקבע ב"כללי העזיבה" משנת 1985, שהיו בתוקף בעת שעזב התובע בשנת 1992 את הקיבוץ, ולפיהם יש לקזז מתשלומי הקצבה לעוזב כל זכות או תשלום "בעל אופי פנסיוני". לפי פרשנותו את הכללים, הסביר הקיבוץ, זכאי הקיבוץ לקזז מהפנסיה שהוא משלם לעוזב, מכוח כללי העזיבה, את סכום קצבת השאירים שמקבל העוזב ממשרד החינוך בעד שנות עבודתה של אשתו המנוחה, שהועסקה בעבודת חוץ כמורה מטעם הקיבוץ.
לאחר שעזב זקצר את הקיבוץ (ועוד קודם שמלאו לו, בשנת 2001, 65 שנים), נכנסו בשנת 1993 לתוקף כללי עזיבה חדשים, שהחליפו את הכללים משנת 1985. לפי פרשנות הכללים החדשים הללו, הוגבלה זכות הקיזוז של הקיבוץ, רק לקצבה שצמחה בגין עבודת החבר העוזב, ולא לכל תשלום פנסיוני אחר (כפי שהיה בכללים הישנים). משכך, טען עו"ד אורי גלבוע, גם אם הכללים החדשים אינם חלים על זקצר, יש להשתמש בהם ל"פרשנות תכליתית" של כללי העזיבה משנת 1985, כך שתוגבל זכות הקיזוז גם בכללים הישנים, ותמומש תכליתה הסוציאלית של הקצבה, שהרי אלמלא היה העוזב חבר קיבוץ, היה דואג לעצמו לחיסכון פנסיוני לעת פרישה. קצבת השאירים, טען גלבוע, באה לסייע לאלמן לשמור על רמת חייו (שכן קודם לכן, כל ההוצאות הקבועות של התא המשפחתי היו מתחלקות על שני בני הזוג), ולכן אין לקזזה. זכות הקיזוז, הוא הוסיף, פוגעת בזכות סוציאלית - ולכן, יש לפרשה בצמצום, נוכח הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
עורכי הדין כהן ודגן, התנגדו לכך וטענו כי הכללים ברורים, וכי כל פרשנות מגבילה - משמעותה "התערבות חוקתית" בכללי העזיבה, שאינה בסמכות הבוררים. הם הסבירו כי לקיבוץ הזכות לקבל את קצבת השאירים, שכן זו נובעת מזכות הפנסיה שנצברה עבור רעייתו המנוחה של העובד בשנות עבודתה בקיבוץ, ובדרך זו נשמר השוויון בין החברים שנותרו בו, לבין אלה שעזבו.
"במבחן הצדק וההגינות, מן הראוי להעדיף את האלמן", אומר יו"ר הבוררים, עו"ד ד"ר ישראל וינבוים. לדעתו, ההצדקה להעברת קצבת השאירים לקיבוץ קיימת כל עוד הזכאי לה מוסיף לחיות בקיבוץ, וכל עוד הקיבוץ מספק את כל מחסורו; אך כשמדובר בקצבה שמטרתה סוציאלית, והאלמן אינו עוד חבר בקיבוץ, אין זה ראוי להעבירה לקיבוץ, גם אם נוצרה עקב עבודת המנוחה כחברת קיבוץ. למה הדבר דומה, מדגים הבורר: למי שלמד לתואר אקדמי, עזב את הקיבוץ, ועתה כולל שכרו רכיב של "תוספת אקדמית".
היכול הקיבוץ לחייבו להעביר תוספת זו לקיבוץ, גם אם נוצרה בהיותו חבר הקיבוץ? אך, גם כאשר הצדק עם זקצר, נאלץ הבורר וינבוים לדחות את התביעה, שכן הוא מקבל את טענת הקיבוץ, לפיה "רשות השיפוט, כגוף בורר, חסרה סמכות" לבטל את הוראת הקיזוז שבכללי העזיבה משנת 1985.
הבורר השני, עו"ד ד"ר נתן ברון, פוסק שיש לקבל את התביעה. קצבת השאירים שייכת, לדעתו, לבן הזוג שנותר בחיים, וההסדר לפיו היא מועברת לקיבוץ נובע רק מאופי החיים המיוחד של הקיבוץ כחברה שיתופית ושוויונית. אם התובע היה נותר בקיבוץ - הקצבה היתה שייכת לקיבוץ, אך אין כל הצדקה, לדעתו, לכך שהקיבוץ "נהנה" (על דרך הקיזוז) מסכומים בגין קצבת השאירים, כאשר אינו מספק עוד את צרכיו של האלמן. התמורות שחלו במרקם הכלכלי-חברתי של התנועה הקיבוצית, אומר הבורר ברון, הביאו לשינוי הכללים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשנת 1993, ולכן "הצדק וההיגיון מדריכים אותנו לקבל את תביעת התובע".
סוף דבר: הבוררת השלישית, עו"ד ניבי גל-אריאלי, הצטרפה לדעת הבורר וינבוים, וברוב דעות החליטו לדחות את התביעה, אך לא חייבו את הנתבע בהוצאות הבוררות.
על ההחלטה הגיש זקצר ערעור לערכאה המתאימה ברשות השיפוט של ההסתדרות.
עו"ד גיל דגן מפרט, כי כללי העזיבה החדשים, שנכנסו לתוקף במאי 2009, קובעים שהקיבוץ רשאי לנכות, מכל תשלום המגיע לעוזב, את ערכה הנוכחי של כל "זכות עתידה" של העוזב שלא הועברה לקיבוץ. בין היתר נכללת בכך הזכות לקבל סכומי כסף בגין עבודתו או משלח ידו של העוזב, או של בן זוגו שהלך לעולמו והיה חבר בקיבוץ, תוך צבירת הוותק, או של אחד מהם. "ניתן, אם כן", אומר עו"ד דגן, "לנכות מהתשלום לעוזב את שוויין של קצבאות שאירים, שנצברו מעבודתו של חבר קיבוץ כעובד חוץ, אך לעומת זאת, לא ניתן לנכות קצבאות שאירים מאת המוסד לביטוח לאומי, קצבאות ממשרד הביטחון וקצבאות נכות".
