תחת הכותרת הפרדוקסלית: "...ואולי יש רומנטיקה בקטסטרופה", מציגות איה אליאב ונעמי מנדל ב"דנה גלריה לאמנות"
בקיבוץ ידמרדכי
(אוצר - דורון פולק) ציורי אווירה, המזמינים התייחסות כפולה. שתיהן מבטאות בעבודותיהן אופני התמודדות עם נושאים כמו: קיום וחידלון, אוטופיה ואפוקליפסה, תקווה וייאוש. כל אחת מהן יוצאת למעין חיפוש האני העצמי הקטנטן שלה בקוסמוס הגדול, או יוצרת דיאלוג בין האדם הקטן שבתוכה, לבין מוראות העולם.
שתי היוצרות עובדות בסטודיו ענק, המשותף לקבוצת אמנים, וממוקם מתחת לאצטדיון כדורגל. יש סמליות במיקום הזה: החיים דוהרים להם באינטנסיביות אתלטית ממעל, שעה שמתחת מתנהלים דיאלוגים רומנטיים, מנותקים מזמן ומקצב אמיתי.
איה אליאב מציגה סדרת ציורים כמעט מופשטים, בצבעי שמן ואקריליק, בגווני שחור-אפור. היא יוצרת אווירה "שייקספירית", עם רוח המרחפת מעל תהומות
וחללים, עליהם היא מוסיפה, פה ושם, סימני צבע, אותות של חיים. משיכות הצבע מבטאות מצבי רוח אישיים, ואסוציאציות של זיכרון מהול בפנטזיות חלומיות.
נעמי מנדל מציירת אובייקטים מוכרים, הלקוחים ישירות מסביבתנו, ומנכרת אותם באמצעות ציור מוקפד ונטורליסטי: גופן החשוף, הפרובוקטיבי, המלאכותי, של בובות "ברבי"; ערימות רגליים של עופות, היוצרות מרקם פנטסטי; מאפרה מלאה בדלי סיגריות - עדות להשתעבדות הצרכנית שלנו. השתקפות הגוף, והאני העצמי, מתוך מעטפות המכשירים, החפצים והכלים המניעים את חיינו - מהווה תוכחה ואיום מפני הבאות. עם זאת, הציור של נעמי מנדל נהנה וסובל, בו-זמנית, מיופי מרהיב, הגורם להזדהות של הצופה דווקא בגלל השימוש בריאליזם בוטה וחסר פשרות.
התערוכה מעמידה למבחן סוג חדש של רומנטיקה - הקשור, במידה רבה, לאימפקט של הקטסטרופה המאיימת על עולמנו.
נעילת התערוכה: 16.1.
