בחזרה לעתיד

צריך היה הרבה אומץ כדי לשבור את המיתוס שבפתח־תקוה אנשים רואים 'לונדון וקירשנבאום' והולכים לישון. התדמית המזדקנת של מלאבס, עיר רדומה שמתרוקנת ברגע שהערב יורד ואנשי ההיי טק עוזבים את המשרדים שלהם, עדיין קיימת (למרות שבפייסבוק כבר הפסיקו להקים קבוצות הקוראות לבטל אותה).

ובכל זאת, שלושה צעירים מתושבי העיר (אומרים שהם גם נולדו בה. חטא כפול של ממש) החליטו שהגיע הזמן שיהיה בה גם פאב. אמנם היה אחד כזה כבר לפני (ברולו), אבל הוא יותר בר-מסעדה. אמט בראון, על שם הממציא המטורף מהסרט "בחזרה לעתיד", הוא הדאנס בר הראשון שיודעת פתח־תקוה, ואנחנו, למי ששכח, בשנת 2009. מה נגיד, מוטב מאוחר מאשר במילניום הבא.

צילום: נועם גלבוע

כשהזמנתי את תמר לבוא איתי לשתות ערב אחד אחרי העבודה, היא אמרה שהיא תפגוש אותי בתל אביב כדי שאני לא אצטרך להחזיר אותה בלילה הביתה לפתח־תקוה. בחורה מתחשבת תמר (וחמודה אמיתית), אבל השנים שהיא גרה בפתח־תקוה לימדו אותה כנראה שאם שותים – נוסעים. המבט המופתע על פניה כשהודעתי לה שנשב לשתות בפתח־תקוה, הבהיר שהפלא החדש – דאנס בר בעיר, עוד לא חלחל היטב לתודעה של התושבים. לא שאלתי אם היא חשבה שאני מתכוון לקנות אלכוהול בפיצוציה ולשבת איתה על ספסל בגן ציבורי.

מוזיקת אייטיז שמחה קידמה אותנו מהרגע שאנחנו נכנסים פנימה. היה ניתן לחשוב שפתח־תקוה תקועה עמוק בשנות השמונים, לולא היה זה הטרנד הכי חם כיום במועדונים בכל הארץ לפרגן מוזיקת יורו-טראש. קצת שומם באמט בראון, אמצע שבוע, שעה מוקדמת לדרינקים מצד אחד, מצד שני אנשים צריכים גם לקום מחר בבוקר לעבודה.

סיבוב אלכוהול ראשון כולל בירות. ניסינו בכל דרך לקרוא מה מציע התפריט, אבל החושך באזור השולחנות (טוב לרומנטיקה, קשה לקריאה), גרם לנו להודות לאלוהי הסלולרי שהפך לפנס. הוספנו את צ'יפס הבית (מסתבר שיש דבר כזה, שהרי צ'יפס כצ'יפס כנראה לא נשמע מספיק אטרקטיבי) וקיבלנו כזה שזוכה לטיגון בשמן ולאפייה בתנור. תכל'ס, רעיון מקורי שמביא לשולחן קערה עמוסה (שחוסלה במהירות) לצד שתי צלוחיות של קטשופ ומיונז. קצת לא פרקטי העניין, אבל לא משהו להתלונן עליו.

האווירה התחילה להתחמם בסביבות עשר וחצי. בשולחן שלצידנו חבורה של בליינים שיחקה עם עצמה משחק של שיכורים בו לכל אחד יש פתק על המצח עם ציור של דמות, והוא צריך לנחש מי הוא. אני ותמר החלטנו לשחק מה הקשר ולתהות מה בין הבליינים השונים שמספרם מגיע כבר ל-15. ברים, מסתבר, יכולים להוציא מאנשים את הילד שבהם בקלות.

סיבוב אלכוהול שני ואנחנו מחליטים להגביר את אחוזי האלכוהול בדם. מנה נדיבה של ג'ק דניאלס לתמר, אני מסתפק בשנאפס מלון עם ספרייט. בכל זאת נהג תורן.

 המוזיקה מתגברת, עדיין עושה כבוד לויטני יוסטון, סנדרה ומייקל ג'קסון. אני האחרון שיתלונן ובעזרת הסלולרי מצליח להזמין גם פיצה עם תוספת בצל, זיתים ובולגרית. חגיגה ים תיכונית רק בלי מרגול ברקע. הבצק של הפיצה דק וטוב והגבינה הצהובה מתרפקת עליו בנדיבות. התוספות קצת פחות מורגשות. ניחא. אוכל בדאנס ברים נועד לאזן את הרעב שהאלכוהול יוצר.

כבר אחרי חצות כשאני מבקש חשבון. האווירה התוססת במקום מעבירה הילוך ככל שהדציבלים מתגברים. אף אחד לא רוקד, אבל על הבר ובשולחנות נרשמת פעילות ערה. בסופי שבוע, כמו שכבר חוויתי בביקור קודם, מתגלה שיש חיים בפתח־תקוה, והם רוקדים, שותים, בועטים ואולי גם עושים סקס בשירותים. עוד כמה מקומות בעיר כמו האמט בראון, ואפשר יהיה להכריז שפתח־תקוה התעוררה לגמרי לחיים. קהל יש, עכשיו צריך רק את היזם שיבצע.