מאות מכוניות עשו דרכן בשבת לפני שבוע אל קיבוץ עין חרוד מאוחד.
לנוכח נדידת העמים הגדולה, עלול היה ישראלי מצוי לטעות ולחשוב שמדובר במכירת סוף עונה/ פסטיבל שאנטי/ פריחה פתאומית של אירוס הגלבוע בעמק. אבל העלייה לרגל בשבת היתה בשל תערוכת אמנות מונומנטלית - אוסף גבי ועמי בראון (למען האמת, רק חלק קטן ממנו) שהוצג לראשונה במשכן לאמנות עין-חרוד.
קשה להכיל, בטור אמנות מוגבל-במילים, תערוכה כה מקיפה ואקלקטית, עם מנעד רחב של זרמים וטעמים אמנותיים, שכמותו לא נראה במקומותינו. די לציין כי אפשר היה לוותר על שש התערוכות שהושקו בשנת השישים למדינה, והוצגו בשישה מוזיאונים שונים בישראל, ולהסתפק באוסף המדהים של גבי ועמי בראון: 300 עבודות - מרביתן ציורים וצילומים ומיעוטן עבודות פיסול - המספרות את סיפור האמנות הישראלית מאז היווסדה ועד היום.
גם אם התערוכה, הנקראת "מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון", אינה כוללת עבודות שנוצרו בגולה ועל-ידי אמנים יהודים מסוריה, הכלולים
גם הם באוסף, הרי שקבוצת "אופקים חדשים" (זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי ושות') מיוצגים כאן בגדול, כמו-גם שלום סבא, ליאו רוט, יוחנן סימון - ריאליזם סוציאליסטי; במקביל ליחיאל קריזה, אהרן כהנא וגרוסברד, המופשטים בהרבה. גם שנות השישים-שבעים לא קופחו בתערוכה זו, שראויה לביקור חוזר. ליפשיץ, גרבוז, דרוקס ואחרים זכו כאן לעדנה על פועלם באותן שנים, בסמוך לגרשוני, עידו בר-אל, תומרקין, דורצ'ין - בעבודות מאוחרות יותר.
ניתן לטעון כנגד התערוכה כי היא נטולת טעם אמנותי מובחן, חסרת היררכיות, פוסט-מודרניסטית מבלי שתכוון לכך. אני (ומתברר שגם רבים אחרים שצפו בה) דווקא אהבתי את השפע הרב ואת אהבת האמנות הגדולה וחסרת הגבולות שנשבה מהתערוכה ומהתלייה יוצאת הדופן. לראות את מיכאל גרוס ואורי רייזמן מוצבים זה ליד זה, לצפות בשמואל בק הסוריאליסטי בצמוד לאביבה אורי או לרפי לביא - זו חוויה יוצאת דופן, שלא זומנה קודם למשכן.
אין זה מקרה שגבי ועמי בראון החליטו לחשוף את האוסף לראשונה דווקא במשכן לאמנות עין-חרוד. גם רפי לביא, טרם מותו, ציווה את אוסף האמנות שלו למשכן. גליה בר-אור, האוצרת המוכשרת ביותר שפועלת בישראל, אחראית לכך שאמנים ואספנים יבכרו את המקום שהיא מנהלת ואוצרת (לצד יניב שפירא
ואחרים) על פני מוזיאונים "נחשבים" כתל-אביב או ירושלים. גם הספרים שהיא מוציאה לאור עבור התערוכות המוצגות - הם מהיפים שהופקו כאן. הבשיל הזמן, גליה, לפרס ישראל.
התערוכה אמורה להינעל בעוד כשלושה חודשים.
