לפני כשנה עזבו שימי ודפנה (שמות בדויים) את ביתם בתל אביב, את משרות ההייטק המשתלמות ואת כוס האספרסו בבית הקפה השכונתי. הם נטלו את שני ילדיהם הקטנים ועקרו לאשדוד על מנת לנהל משפחתון לנערות מתבגרות מטעם עמותת אור שלום.
בבית הפרטי, בן שתי הקומות והגינה, לא רחוק ממרכז אשדוד,
הם מתגוררים עם עוד חמש נערות בגילאי 14 עד 18.5 שהפכו לבנות משפחה לכל דבר. דפנה, היא אם הבית, שדואגת לכל מחסורן הפיזי והנפשי של הבנות. שימי, ממשיך לעבוד בחצי משרה בתל אביב
ומשמש בשאר הזמן כאב הבית.
דפנה, איך בעצם עושים מהלך כזה?
"הגענו לכאן באוגוסט 2008 לאחר התלבטות ארוכה, בעיקר בגלל הילדים. באנו בעיקר בגלל עייפות החומר הנפשית שלנו. עבדנו קשה אבל הרגשנו שהחיים שלנו ריקים מדי בתוכן ממשי. שנינו חשנו שאנחנו חייבים לשנות את החיים שלנו מן הקצה אלך הקצה".
אבל אפשר גם לעבור לגור במצפה בגליל ולהיאבק באיתני הטבע. כאן מדובר באתגר מסוג אחר לגמרי.
"אותנו זה לא מפחיד. שנינו הגענו מרקעים קשים וממצב כלכלי רעוע בילדותנו. הקשיים הללו מוכרים לנו ורצינו למנוע אותם מאחרים".
אבל מדובר ללא ספק בירידה ברמת החיים שלכם.
"התחבטנו קשות מה לעשות. כסף כבר לא עניין אותנו. חיפשנו הגשמה עצמית, כי כלכלית בתל אביב הגשמנו את מה שרצינו וזה לא סיפק אותנו. ידענו שיש משהו שאנו נוכל לעשות שיהיה טוב גם לנו וגם לחברה".
ולמה אשדוד?
"האמת היא שהיה לנו קשה לעזוב את המרכז בגלל המשפחה, וזה המקום הכי קרוב למרכז שאור שלום הציעו לנו".
אז אתם ממש חיים יחד כמשפחה בת שבעה נפשות?
"הבית גדול מאוד ויש לנו יחידת דיור בקומה התחתונה עם דלת מקשרת בין שני האגפים. ארוחות הערב שלנו משותפות. בצהריים כל מי שמגיע מבית ספר בשעה אחרת מקבל אוכל בנפרד. את ארוחות שישי אנו אוכלים יחד, כי מי מהבנות שרוצה יוצאת הביתה כל שבת שנייה. עם זאת, פעמים רבות יש בנות שמעדיפות להישאר כאן".
הן מעדיפות להישאר כאן במקום לצאת הביתה?
"כן. כי למעשה זה הבית שלהן. חלקן כאן מאז שהמשפחתון נפתח בשנת 2005. חלקן עם בעיות רגשיות מאוד קשות, חלקן עם בעיות התנהגות. חלקן לא הלכו מעולם באופן סדיר לבית הספר כי בבתים בהם גרו לאף אחד זה לא היה אכפת בכלל".
וכאן הן הולכות?
"ברור. אנחנו לא משאירים להן ברירה וזה עיקר הוויכוחים כאן. ההשכמות לא קלות, אבל באיזה בית ההשכמות קלות? לשמחתי בשנה שאני כאן יש כבר המון הצלחות עם הבנות גם מבחינה חברתית וגם מבחינת לימודים".
איך הן מסתדרות ביניהן?
"סוף הדרך" (דפנה צוחקת). "בנות כאלו הן בדרך כלל כל אחת לעצמה ואנחנו עובדות מאוד קשה על החלק החברתי עם רונית סעדון, המנהלת של המשפחתון, והפסיכולוגית".
אבל זה לא פשוט כל כך "יש בעיות, יש משברים. מדובר בבנות חשדניות מאוד שחרדות ודואגות בצורה מאוד קיצונית לפרטיות שלנם. שמנו למשל בחדר אחד את הבת המבוגרת ביותר במשפחתון שהיא בת ה-18.5 על מנת שתחנוך את הילדה הצעירה ביותר. וזה עוזר כי היא משמשת כמנטורית שלה וזה מחמיא לשתיהן. מה שאני חותרת אליו זו בעצם הרמוניה בין המשפחה הביולוגית שלי לבין הבנות וגם בינן לבין עצמן", מסבירה דפנה.
ואיך הילדים הביולוגים שלכם מסתדרים עם כל המהומה?
"לילד הגדול שלנו שהוא כיום בן שמונה היה מאוד קשה
בתחילה, ובתחילת השנה שעברה התעסקנו רוב הזמן בהשתלבות של הילדים שלנו. היה להם קשה במיוחד כי כל סגנון החיים שלנו השתנה לחלוטין."
וזה שווה את כל זה?
"שווה ומתגמל. יש גם עם מי להתחלק בנטל כי מלבד שימי אני נפגשת בימי עיון והשתלמויות עם נשים נוספות שמבצעות את מה שאני עושה".
"אין קו משותף בין האנשים שמגיעים לעבוד במשפחתונים", אומרת חמוטל גורדון שמיר, מנהלת המשפחתונים באור שלום, "אנשים באים בגלל אידיאולוגיה או בגלל בגלל רצון לנתינה"
דפנה אמרה לי כי גם היא הגיעה מרקע קשה. זה משהו חוזר על עצמו?
"זה כן. רבים מהאנשים מגיעים לכאן בגלל צרכים ורצונות שנמנעו מהם בילדות, וכאן הם עוברים מעין תיקון"
למה הכוונה בתיקון?
"מאנשים רבים אני יודעת שהסיפוק העצום שמקבלים כאשר מתחולל שינוי אצל ילד אחד הוא משמעותי יותר מכל דבר אחר שקרה לך אי פעם. ההרגשה היא פשוט משהו בל יתואר כאשר ילד שלכאורה נראה בלי עתיד כלל, משתלב בצבא או בשירות לאומי. יש לנו בוגרים שלומדים עבודה סוציאלית ואפילו סרן בצבא".
זה נשמע מצויין.
"נכון. אבל אסור לשכוח שמדובר בעבודה קשה ובהמון תסכולים ואנחנו זקוקים כל העת למשפחות חדשות, למשפחתונים ולאמהות ואבות לבתי האומנה
שלנו".
כתובת אתר האינטרנט של "אור שלום", שבה ניתן גם לקבל פרטים על ילדים שממתינים למשפחות: http://www.orr-shalom.org.il
