אני כותבת לכם מבאלי הרחוקה בחופשת סוף השנה שלי. זהו, סיימתי עוד עונה בקריירת הבוגרות שלי וזו בהחלט הייתה שנה של ירידות ועליות. בכל פעם כשאני מגיעה לרגע הזה בשנה אני מרגישה סוג של שמחה. עונת הטניס
ארוכה מאוד וקשה מאוד. יש מעט מאוד חופשות, ובטח שלא חופשות ארוכות. לכן כשמגיעים לסוף העונה, ובמיוחד כשהעונה שלי, עונה לא קלה בכלל, הסתיימה באקורד חיובי, יש הרגשה של שחרור.
הטורניר בבאלי
היה סביר. שיחקתי בסדר, והפסדתי ברבע הגמר לברטולי
המדורגת ראשונה בטורניר. אני יוצאת עכשיו לחופשה של שלושה שבועות ואחריהם אני מתחילה מחנה אימונים של חמישה שבועות לקראת פתיחת עונת 2010.
כל המשפחה שלי הגיעה איתי לבאלי כשהתוכנית הייתה להישאר כאן אחרי הטורניר כדי לטייל, לנוח ולהתחיל את החופשה השנתית שלי.
באלי היא מדינה מדהימה שבהחלט חבל מאוד שלא יוצא לישראלים לטייל בה.
מה שמייחד את האי זה שלמרות שהוא קטן, אפשר לראות ולטעום מכל העולמות. יש כאן חופים מדהימים, הכל כאן ירוק, אפשר לטייל בג'ונגלים, לעשות ראפטינג ולראות הרי געש. והכי מעניין לטייל בכפרים, לראות את חיי המקומיים ולחוות תרבות שונה ומיוחדת (90 אחוז מהתושבים בבאלי הם הינדים) עם המקדשים, גידולי האורז והאוכל המיוחד.
אתן לכם טעימה קטנה ומיוחדת שחווינו. ביום ראשון החלטנו לשוט לאי שנמצא שעה הפלגה מבאלי. מצאנו בחור מקומי עם סירת מנוע, או יותר נכון אמבטיה עם מנוע. הגענו לאי קטנטן עם חופים פראיים בלי חשמל ומים כשיש רק מעט מאוד בתים של מקומיים. טיילנו באי, נחנו בחוף ועשינו צלילות עם שנורקלים במקומות מדהימים. אין ספק שזו חופשה ומנוחה מושלמת בשבילי...
אני מקווה שלא גרמתי לכם לקנא יותר מדי, נתראה בשבוע הבא בישראל.
שבת שלום, שחר
