סיפור עקדת יצחק הוא מסיפורי התנ"ך הקשים ביותר לפענוח. הסיפור המזעזע עוסק בצווי האלוהי לאברהם אבינו להעלות כקרבן את בנו יחידו, אותו בן שאמור לשמש חוליה בהתגשמות ההבטחה לאברהם שהוא יהיה אב להמון גויים.
מאז תחילת פרשנות המקרא ועד ימינו אנו, פרשנים, דרשנים, סופרים והוגי דעות לא פסקו מלהתעניין, לפרש מחדש, להעלות השערות שונות ולהתחבט במשמעותו של הסיפור והשלכותיו. חוץ מגדולי הוגי הדעות של עם ישראל גם גדולי הוגי הדעות של אומות העולם עסקו בסיפור העקדה. היו שהסיקו מהסיפור מסקנות יישומיות מידיות והיו כאלה שבנו על יסודותיו שיטות פילוסופיות שלמות. כך למשל, סורן קירקגור מדנמרק, מגדולי הפילוסופים של אסכולת הפילוסופיה הקיומית, צלל לתוך הדילמה המוסרית של העקדה בספרו חיל ורעדה. הספר בהרחבה דן בשאלה האם הציות לצו האלוהי מתגבר על העיקרון המוסרי.
שאלות רבות, ומכיוונים שונים, נשאלו על סיפור העקדה. ברמה המוסרית והתאולוגית נשאל מדוע האל היה צריך לנסות את אברהם – והלא הוא כל-יודע? כיצד אפשר לצוות על העלאת קרבן אדם? איך אפשר לדרוש מאברהם דרישה כה קשה המנוגדת למצפונו המוסרי? והרי הקרבת בנו מנוגדת כאמור להבטחה שיהיה גוי גדול.
גם במישור הפרשני עולות מן הסיפור שאלות רבות. יצחק נעלם מהזירה הסיפורית אחרי העקדה. בדרך לעקדה כתוב "וילכו שניהם יחדיו". בחזרה כתוב "וישב אברהם אל נעריו". כשאברהם בא לספוד את שרה, יצחק לא מוזכר. היכן היה יצחק?
חז"ל, כאמור, הרבו לדרוש ולפרש את הסיפור וכמו גם יתר פרשני המקרא לדורותיהם. מטבע הדברים הפך סיפור מקראי זה להיות יסוד ותֶמך למצבים קיומיים במשך ההיסטוריה של עם ישראל. במיוחד בתקופות של שמד ורדיפות, יהודים התבוננו בסיפור העקדה כדי למצוא בו הכוונה והשראה. נדגים את הדרך שמדרש הפסוקים שירת מצבים קיומיים בחיי היהודים בימי הביניים.
בתשובה לשאלה היכן היה יצחק אחרי העקדה, אנו מוצאים במדרש:
אמר ר' אלעזר בן פדת, אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת, ואפרו מוטל על גבי המזבח (מדרש הגדול, בראשית כב, יט)
על אף שכתוב בתורה שאברהם לא נגע ביצחק, המדרש רומז ליותר ממה שכתוב.
לפי מדרש אחר, יצחק לא חזר עם אברהם, כיוון שנלקח לגן עדן. ולמה לגן עדן? לפי שהמלאכים הוליכוהו לשם כדי לרפא את החבורה שעשה לו אברהם. הסבר דומה אנו מוצאים בדבריו של ר' יצחק בר אשר הלוי, מראשוני בעלי התוספות במאה ה-12.
יותר מכך, בימי הביניים באשכנז התפתחו מסורות לפיהן אברהם ממש שחט את יצחק, והקב"ה החיה אותו מחדש. את המסורות האלה ניתן להבין על רקע המאורעות של קידוש השם באשכנז בגזרות תתנ"ו. כידוע יהודים לא רק מסרו את נפשם כדי שלא להמיר את דתם, אלא נטלו את נפשם וחיי ילדיהם כדי למנוע מהנוצרים להטביל אותם בעל כרחם לשם הנצרות.
הפייטן מבכה:
הֵן עַתָּה רַבּוּ מִלִּמְנוֹת
הָעֲקֵדוֹת שֶהָיוּ בְּשְנַת תַּתְק"ו וְתַנּוֹ"ת.
לקיחת נפשם של יהודים על ידי עצמם מכונה כאן "עקדות", והקשר שנתפס בין מעשה זה ובין עקדת יצחק הוא ברור ומפורש.
פייטנים מרבים להשוות את שחיטת הבנים במסעות הצלב לעקדת יצחק על ידי אברהם. הם רואים ב"עקדות" של מסעות הצלב מעשה זהה עם מעשהו של אברהם אבינו ואינם מתייחסים כלל לעובדה שבסיפור המקראי של עקדת יצחק נותר יצחק בסופו של דבר בחיים. במרטירולוגיה שלהם, יצחק נשחט על ידי אברהם ואפרו מונח על גבי המזבח. מעשיהם של מקדשי השם באשכנז מוצא את הדגם שלו במעשה אבות אלו.
המסורת שיצחק נשחט בסיפור העקדה השתרשה כה עמוק, עד כי ישנם מדרשים שעוסקים בייחוס הברכות בתחילת תפילת העמידה לשלושת האבות, ומייחסים את ברכת "מחיה המתים" ליצחק כיון שנשמתו פרחה, וחזרה אליו.
נכונותו של אברהם אבינו לציית לצו האלוהי בכל מחיר, ונכונותו של יצחק לעלות לעקדה, שימשו מקור השראה לדורות רבים של יהודים, לעמוד איתן מול ניסיונותיהם של עוכרי ישראל לעקור את דת ישראל.
לעיון נוסף: שלום שפיגל, "מאגדות העקדה", בספר היובל לאלכסנדר מרכס.
באדיבות מכון לנדר - מרכז אקדמי ירושלים
