אלפים פוקדים אותן ביום ובלילה. האם תחנות האוטובוסים המרכזיות ברחבי ישראל מעניקות לנו שירות ראוי למאה ה-21? אחרי שבדקנו עבורכם את קווי האוטובוס המעצבנים ביותר
- יצאנו לראות מה המצב בתחנות שהם מגיעים אליהן. הנה כל התשובות - והציונים.
התחנה המרכזית החדשה של ירושלים, או בשמה הרשמי 'מרכזית ירושלים', נחנכה בשנת 2001 לאחר תקופה מתמשכת של שיפוץ התחנה המרכזית הראשונה של העיר, שפעלה באותו מקום בדיוק מאז שנות השישים. לאחר שנים ארוכות של הזנחה והתפוררות, זכו תושבי הבירה לתחנה מודרנית וחדישה.
בתחנה ישנם 22 רציפי אוטובוסים, המחברים את ירושלים לכל חלקי הארץ. סוג האוכלוסייה שעוברת בתחנה מורכבת ברובה מחיילים, סטודנטים, נוער ובני הגיל השלישי. את האוכלוסייה המבוססת יותר, תתקשו למצוא בתחנה המרכזית, מאחר שזאת משתמשת ברכבים הפרטיים. בניגוד לתחנות מרכזיות אחרות בישראל, הניקיון והסדר ב'מרכזית ירושלים' זוכה מאיתנו לביקורות טובות בכל מה שנוגע לאווירה במעברים וברציפים. אך בתחום הניקיון בשירותים הציבוריים, התחנה נכשלת: לא רק שצריכים לשלם בכניסה אליהם, אלא התמורה שמקבלים לא ראויה. ריח מצחין וריצפה דביקה. עדיף להתאפק ולהשתמש בשירותים
בבית.
'מרכזית ירושלים' נמצאת בבעלותה של חברת 'נצבא', שהיא זו שגם מנהלת את התחנה שראשית בכלל מוגדרת כקניון. התחנה המרכזית עצמה היא בעצם הקומה השלישית בלבד, שהיא קומת הרציפים ממנה עולים לאוטובוסים ובה קונים את הכרטיסים. הקומה הזו היא באחריותה ובניהולה המלא של חברת 'אגד'.
כך נראית הכניסה לתחנה בסופי שבוע (צילום: רועי אלמן)
מבחינת החיילים, כאן הסוגיה נחלקת לשניים: טוב ורע. חיילים רבים מציינים שהתחנה מאוד נוחה, מקורה וידידותית כלפיהם עדיפה בהרבה על תחנות אחרות בהן הם נאלצים לעבור בדרכם לבסיס. בשנה האחרונה אף הוסיפו בשערי הכניסה מסלול מהיר לחיילים שפוטר אותם מבדיקה ביטחונית.
הכל טוב ויפה, עד שמגיעים לרציפים, שם מתחילה המלחמה האמיתית: העלייה על האוטובוסים. במספר קווים מרכזיים המסיעים החוויה עבור החיילים היא חלום בלהות. רבים מהם מציינים שתדירות הקווים המדוברים אינה גבוהה, וכי עליה פשוטה לאוטובוס הופכה למלחמה של ממש עקב העומס הרב. "אני צריכה לשים את התיק הגדול והציוד בתא המטען של האוטובוס ואז איכשהו לרץ מהר לדלת בשביל שיהיה לי מקום ואספיק לעלות" אומרת אחת החיילות המשרתות בבאר שבע. "זה פשוט סיוט, אנשים נמחצים פה". היא מוסיפה.
בשעה 12 בצהריים תמצאו תחנה יחסית שלווה עם כמה מאות אנשים בתוכה. לא עמוס מדי ולא ריק מדי, הפעילות בתחנה בשעות אלה נוחה וזורמת למדי. אך 12 שעות לאחר מכן, בחצות, סביר להניח שכבר לא תוכלו להיכנס לתחנה. אם תגיעו
לתחנה מחוץ לעיר, האוטובוס יוריד אתכם מחוץ לשערים. אם בכל זאת הצלחתם להיכנס לתחנה, תמצאו מקום חצי חשוך, נטוש, עם מעט מאוד אנשים. עם זאת, לא תמצאו בתוך שטחי התחנה טיפוסים בעייתיים או מפוקפקים, תחושת הביטחון בתחנה המרכזית בירושלים היא בהחלט גבוהה.
הליך הכניסה לתחנה
המרכזית - כאן בדיוק התחנה נכשלת בגדול. בימים ראשון חמישי ושישי, הכניסה למבנה התחנה, מה שאמור להיות תהליך פשוט ומהיר הופך לסיוט ממושך ומעצבן. כאשר תכננו את התחנה המרכזית, כנראה לא לקחו בחשבון את המספר הגדול של הנוסעים שיעבור בה מדי יום. רק שני שערים מאפשרים כניסה לתחנה מהחזית המרכזית שלה ברחוב יפו, שערים שלא מצליחים לעמוד בעומס. הנוסעים מוצאים עצמם ממתינים ברחוב לעיתים למעלה מרבע שעה בכדי להיכנס לתחנה עצמה.
התחנה המרכזית של ירושלים היא תחנה שמקורה במלואה. אין רציף אחד שתמצאו תחת אור השמש או תחת הגשם המרטיב. בניגוד לתחנות מרכזיות אחרות, זהו היתרון הגדול ביותר שלה. אפשר לבוא לתחנה ביום קר וגשום או ביום חם ולח, ומהרגע שעוברים את הסיוט בכניסה, אפשר להירגע, להסתובב בתחנה ולהמתין לאוטובוס בנוחות.
"טוב" בלבד. בקלות היתה יכולה התחנה לקבל את הדירוג הגבוה "מצוין" אילו היתה ההנהלה עושה מאמצים פשוטים בכדי לפתור את בעיית העומסים בכניסה והניקיון בשירותים.
לפני מספר חודשים התייחס מנכ"ל התחנה המרכזית, אורי שכטר, לבעיות הקיימות בתחנה, במיוחד לאלה הקשורות בהליך הכניסה. "אנו פועלים על פי הנחיות האבטחה שהציבה לה משטרת ישראל" אמר שכטר "הבעיות העיקריות החלו ביולי 2005, לאחר ששני חיילים הצליחו להחדיר למבנה התחנה מטען דמוי בלון גז במחאה נגד תוכנית ההתנתקות.
"בעקבות זאת, הוחמרה מדיניות האבטחה והוצבו במקום מכונות השיקוף. אנו עושים את מרב המאמצים על מנת להקל על הנוסעים בשעות העומס, אני אישית מקפיד להיכנס לתחנה מהכניסות הרגילות כדי לבחון את הבעיות ולפתור אותן. התחנה המרכזית בירושלים מציבה סטנדרטים גבוהים לבאים אליה, ונבחרה לתחנה האהובה ביותר בקרב ציבור נוסעי התחבורה".
לכתבות הקודמות בסדרה:
