כתבות|בעלי מקצוע
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
ארבעה בתים ותקווה

איילה ושאולי חלאף עם הילדים בבית האומנה צילום: עידו ארז
איילה ושאולי חלאף עם הילדים בבית האומנה צילום: עידו ארז
 
לדוגמא:הובלות, איטום
לדוגמא:תל אביב, חיפה
 
 
 
 
 

"דרושים הורים לשמונה ילדים"

ארבעה בתים בגן רשל בהרצליה משמשים מזה 25 שנה כבתי אומנה לילדים שהוריהם מתקשים לגדל אותם. כל משפחת אומנה בחרה להקריב משהו מחייה ולהתרכז בגידול שמונה ילדים שאינם שלה. מצווה שאינה כתובה בתורה

שלומית צור 
פורסם: 17.09.09, 16:08

רבים עוברים בגנים הציבוריים בהרצליה , אך רק מעטים יודעים כמה לא שגרתיים הם ארבעת הבתים הממוקמים בפינתו של אחד מהם. את הבתים הצמודים זה לזה עם גינה משותפת, רכשה ויצו לפני 25 שנה ומאז מתגוררים בכל בית זוג הורים אומנים שמתחלף בממוצע כל חמש שנים, ושמונה ילדים שמגיעים בגילאים שונים וגדלים בבית עד גיל 18. "ידיעות השרון" ביקר השבוע ב'נווה ויצו' ומצא מקום מלא תקווה.

 

עבור הילדים, שמגיעים לרוב בצו של בית משפט ומרקע משפחתי בעייתי, פעמים רבות זהו המקום הראשון בו הם זוכים להורים של ממש. ההורים, בדרך כלל זוגות בשנות ה-40 וה-50 שהחליטו לעשות שינוי משמעותי בחייהם, אורזים את כל חפציהם עוזבים את ביתם ומגיעים לרחוב הדקל שם הם מקבלים בית ושמונה ילדים - להם, הם הופכים להיות בן-יום הורים.

 

"דרושים הורים לשמונה ילדים" - נזכרת איילה חלאף (54) במודעה בעיתון שפרסמה ויצו ובה נתקלו עיניה לפני שלוש וחצי שנים. אותה מודעה שהביאה אותה ואת בעלה, שאולי (55), לארוז את חפציהם ולעזוב את ביתם בקריית טבעון ולעבור להתגורר בהרצליה.

 

"כשרק הגעתי לכאן הייתה פה ילדה בת פחות משלוש עם חיתול. הלכנו להשכיב אותה לישון והיא קראה לי 'אמא'", מספרת חלאף. "איך מסבירים לילד שיש לו אמא וזו לא אני? אני לא הייתי מסוגלת להגיד לה שאני לא אמא שלה, כי זה נראה לי הדבר הבסיסי שילד צריך. לדעת שיש לו הורים.

 

"אבל הילדים האחרים כאן נרתמו לעזור והסבירו לילדה שיש לה הורים אמיתיים, ושאני סוג של אמא נוספת. אחרי זה כל פעם שהילדה בטעות אמרה 'אמא', היא מיד הסתירה את הפה, עד שהתרגלה. זה מרגש אותי עד היום".

 

קשרים מורכבים

כשנכנסים לכל אחד מארבעת הבתים, קשה להבחין כי מדובר ב"מעון טיפולי". הבתים, שעברו שיפוץ בשנה האחרונה, שמומן באדיבות פדרציית דרום אפריקה של ויצו, הינם גדולים ומרווחים, מעוצבים ברוח זוג ההורים המתגורר בהם.

 

ד', בת 15, הגיעה לבית האומנה כשהייתה בת 5, והיה לה קשה מאוד להתרגל לחייה החדשים. "כשהייתי קטנה והגעתי לכאן, היה לי קשה להבין שלא אהיה יותר עם אמא והייתי בוכה בלילה", היא נזכרת. "קשה לילדה להבין שלהורים שלה קשה לגדל אותה ובגלל זה הגעתי למקום שיהיה לי בו טוב. בהתחלה זה נראה כאילו הכל נגדנו".

 

למרות הקשיים של חיי היום יום והעבר המשפחתי הבעייתי של חלק מהילדים בבית האומנה שוררת אווירה חיובית מאוד. ד' מסכמת את החיים בבית האומנה כאסופה של חוויות. "כל זוג הורים נתן לנו משהו אחר", היא מסבירה, "היו כאלה שלימדו אותנו לסרוג, היו כאלה שלימדו אותנו רייקי, היום מלמדים אותנו שירה. וזה כיף, כי משהו מההורים נשאר איתנו אחר כך".

 

הקשרים בין ההורים המאמצים לבין הילדים נרקמים עם הזמן. פ' שבתחילה חששה מהורים שמתחלפים, מעידה כי הקשר שיש לה היום עם חלאף הוא מיוחד. "לפעמים אני מרגישה חסרת ביטחון ולבד, כי ההורים הביולוגיים שלי לא באים לבקר.

 

"לפעמים אני בוכה בלב ולא מראה את זה בחוץ, כי זה לא נעים לי. אני מבינה שלפעמים קשה להם להגיע לבקר אותי. באותם רגעים אני יורדת למטה לאיילה, יושבת איתה בסלון ומחבקת אותה".

 

חסידה דנאי, יו"ר אגף הגיל הרך בתנועת ויצו העולמית, "המטרה שלנו בויצו היא להביא את הילדים למצב של תפקוד נורמלי והשתלבות מלאה בחברה ובקהילה. הראייה לכך היא שהבוגרים של המקום לומדים ומתקדמים בזכות עצמם כשהם יוצאים ממנו, אך לא שוכחים אותו אף פעם".

 

ניצחונות קטנים

חלק מההורים הביולוגיים של הילדים נמצאים עם הילדים בקשר ומגיעים לבקר אותם בבית האומנה. שכן, לפעמים מדובר בהורים שפשוט אינם מסוגלים,

מסיבות שונות, לטפל בילדיהם באותו פרק זמן בחייהם. חלק מגיע עם הילד לבית האומנה, משאירו שם ולא חוזר עוד לעולם.

 

ע' בת 16 נמצאת כבר תשע שנים בבית האומנה ולה קשר טוב עם הוריה הביולוגיים. "ביום ההרשמה לבית הספר הגעתי עם האמא הביולוגית שלי וגם עם האמא האומנת", מספרת ע'. "זה נראה לחלק מהאנשים קצת מוזר, אבל החברים הקרובים שלי שמכירים אותי, כבר הבינו".

 

יש לציין, כי כל הילדים שמגיעים מרקעים שונים וממקומות שונים בארץ, משתלבים במערכת החינוך בהרצליה ולומדים ככל הילדים. "לפעמים אני מתביישת לספר בבית הספר שאני גרה בבית אומנה", מגלה ע'. "כי בכל זאת, למרות הניסיון לתת לנו בית רגיל, זה שונה מילדים אחרים".

 

"כשהורים עוזבים, קבוצת ילדים נשארת, והילדים נתמכים רבות זה בזה", מסבירה נוף. "הרבה פעמים מגיעים ילדים קטנים לבית שיש בו גם ילדים גדולים, והגדולים נותנים כתף לקטנים".

 

"הקירות של הבתים האלה ספוגים בניצחונות". מסבירה נוף. "לפני שבוע נפרדנו כאן מילד שהיה פה 17 שנה, מגיל שנתיים ועד שעזב בגיל 19. היה קשה ומרגש עד דמעות. ילדים מגיעים לכאן עם תיק קטן ותמונה ולא מבינים למה אמא בוכה, ואז הדלת נסגרת ואנחנו מחבקים אותם, אבל עבורם זה היום הכי נורא בעולם.

 

"אחרי זמן קצר הילדים פה כולם הופכים להיות ילדים שמחים, שמתחפשים בפורים, שעושים להם יום הולדת ובר מצווה, ושלא מפספסים את הדברים הבסיסיים שחווה ילד במשפחה, כמו ריח הבישולים של אמא. אם הם היו מגיעים לפנימייה, את אווירת המשפחה הנורמאלית שיש להם כאן, הם היו מפסידים לעולם".

 

חיפוש אירועים נוספים
החל מתאריך
עד תאריך
כל הארץ
כל הארץ
מרכז
חיפה
צפון
ירושלים
דרום
שפלה
שרון
נגב וערבה
כל התחומים
כל התחומים
מוזיקה
תיאטרון
מחול
קלאסי
ילדים
בידור
פסטיבלים
עניין
שם אמן, שם הצגה, שם אירוע
תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה    לפורוםלפורום


 

 
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
מופעים
אוכלים
נדל"ן
אור ירוק
מפות
המקצוענים - הובלות
איזורים
דיוור אלקטרוני
כל הזכויות שמורות © ל-  as18-c
 Application delivery by radware YIT - פיתוח אינטרנט ואפליקציות