| |
הפרק החדש של קיבוץ נחשונים
השינוי והסדר החובות פתחו אופק חדש בחיי נחשונים. הקיבוץ החל ליהנות מרווחה כלכלית, נפתח לקליטה, והכי חשוב: לקראת יום הולדתו השישים זקף את קומתו השחוחה משנים, והתמלא תחושת גאווה
ארנון לפיד 
אם צביקה רמות אינו סתם אופטימיסט-פנאטי (לא פנאטי, הוא אומר, אבל אופטימיסט, כי "נחוצים כאלה בארץ הפסימית הזאת") ולוקה בראייה חיובית כרונית - כי אז משתמע מדבריו כי קיבוץ נחשונים,
שהוא משמש בו יו"ר, הוא סיפור יפה, שראוי לספרו בפרוש החגים, ובפרט בפרוש חגו שלו, חג השישים.
אז הנה הסיפור: מייסדי נחשונים הם שילוב, שעלה יפה, בין כמה קבוצות מתרבויות הכי רחוקות זו מזו שאפשר: בוגרי "העברי הצעיר" ממצרים, שעלו בשנת 1945; חברי "השומר הצעיר" ממערב אירופה - צרפת, בלגיה ושווייץ; וגם עולים מפולין וילידי הארץ, יוצאי פלמ"ח, שהתערבבו בשתי הקבוצות אחרי מלחמת השחרור. ב-13 בספטמבר, 1949, עלה כל קיבוץ הגלויות הזה על גבעה טרשית קירחת והקים את יישוב הקבע, במקום שהיה אז אזור ספר על גבול ירדן, והיום הוא הכי מרכז שיש.
אריה שפיר (86), מהבלגים - לימים איש חינוך, שליח תנועתי ומפלגתי בחו"ל, וחבר ועדת הביקורת של הקיבוץ - היה שם, אז. כמו כולם, הזיע קשות בהובלת אדמה מהמישור, לכסות בה את הגבעה כדי שאפשר יהיה לנטוע עצים ולשתול דשא. "גרנו בצריפים ובאוהלים, והתחלנו לעשות חקלאות בשתי ידיים שמאליות. רובנו, אחרי הכול, הגענו ארצה כסטודנטים מהמעמד הבינוני, ולא היה לנו שום מושג בעבודת אדמה. היום, כשתגיע לקיבוץ, לא תאמין שפעם היו כאן רק סלעים. העצים והירק כיסו הכול, כמו אי באוקיינוס השקט".
קרבתו של הגבול, כך אריה, לא הקשתה מבחינה ביטחונית, אבל חייבה אימונים, חפירת שוחות, דריכות וכוננות מתמדת. גם אחרי שהתרחק מהם הגבול, בעקבות מלחמת ששת הימים, לא נחלץ הקיבוץ מדלותו. "התפתחנו לאט, החקלאות היתה קשה, חיינו במשטר צנע. בדירות היו לנו ארגזים במקום ארונות, ומיטות סוכנות. דווקא האוכל היה טוב: במטבח עבדו חברות עם הרבה כישרון, שעברו הכשרה בקיבוץ העוגן, והשילוב של המתכונים הצ'כיים שהביאו משם, עם הקולינריה המצרית, נתן תוצאות טובות".
נחשונים. חוגג שישים בצבעים אופטימיים (איור: מאיר מירב, נחשונים)
בחזרה אל צביקה רמות. הוא בן וחבר קיבוץ גבעת ברנר,
שממלא את תפקיד היו"ר, הן בקיבוצו, הגדול, והן בנחשונים, מהקטנים שבהם - 142 חברים (מ-42 ארצות!) - "אבל הגודל לא קובע", פוסק צביקה. רוצה לומר: "קטן, אבל מצוין".
הוא נכנס לתפקידו בשלהי עידן הדלות של נחשונים, והיה עד, בשנת 2002, למפנה הדרמטי - ההפרטה והמעבר לרשת ביטחון. "תהליך השינוי", מספר צביקה, "עבר כאן ברוח טובה, הלוואי על כל הקיבוצים, בזכות דיאלוג כן ופתוח בין כל רובדי האוכלוסייה, ומתוך התחשבות בצרכים השונים שלהם. לוותיקים הועלה סכום הפנסיה ל-3,800 ש"ח, למשפחות הצעירות הוענק סבסוד בחינוך ילדיהן, והובטח שימור הערבות ההדדית בשירותים החשובים, ברמה גבוהה. כשנשמרים האיזון וההדדיות", הוא קובע, "יש שקט, יש ביטחון ויש שביעות רצון".
אריה שפיר מאשר. הוא אומנם נמנה עם המתנגדים לשינוי, אבל היה גם מפוכח דיו כדי להבין, שההכרח לא יגונה. "אמרתי לחבריי הוותיקים: 'ההתנגדות לא תעזור לנו, כי הצעירים יהיו רוב, ובסופו של דבר, הם אלה שיקבעו. מוטב שנצטרף לתהליך, ונעשה הכול כדי שלא ירחיק לכת. נתעקש ונבטיח שהחינוך, הסיעוד והרווחה יישארו בשליטת הקהילה, ושהיא תישא בעיקר המימון'. והשגנו את זה. במשך שנה התקיימו חוגי בית, וכל נושא התקבל בקונצנזוס, ולא בהחלטות של רוב מול מיעוט. אני לא מכיר הרבה קיבוצים שעברו כך את התהליך. אפילו אותם ותיקים, שהיו קצת ברוגז בהתחלה, נרגעו כשנוכחו לדעת שזכויותיהם וביטחונם נשמרים".
השינוי, והסדר החובות לבנקים, פתחו פרק חדש בחיי נחשונים: המשק והקהילה הופרדו, הקיבוץ החל ליהנות מרווחה כלכלית (ואפילו מעניק בונוסים לחברים), הוא נפתח לקליטה של בנים בחברות מלאה - שש משפחות חדשות כבר כאן, שבע נוספות בדרך - ומה שחשוב לא פחות: הוא זקף את קומתו השחוחה זה שנים, והתמלא תחושת גאווה.
איור: מאיר מירב
"היינו תמיד הקטנים, לא הברקנו מאף בחינה", מעלה מאיה ואן-אק ארגוב (38), ילידת הקיבוץ, זיכרונות של בני עניים. "כשלמדנו בבית הספר המשותף בקיבוץ מעברות,
ותלמידים מקיבוצים אחרים לעגו לנו - התגאינו שאצלנו בקיבוץ אוכלים כל יום חמישי פלאפל בפיתה, חומוס ופול, שהכינו החברים ממצרים. מה עוד יכולנו לומר להגנתנו?".
בתולדות הקיבוץ, אומרת מאיה - המכהנת קדנציה שנייה כמנהלת הקהילה - לא זכורים לה משברים כלכליים גדולים, "כי מעולם לא היו לנו כספים גדולים", ומבחינה חברתית, היא זוכרת, היה תמיד חיבור טוב בין כל הקבוצות. "ה'שוויה-שוויה' של המצרים איזן את הפחדנות הפולנית".
כרמית גלעדי (47), מנהלת בית הספר של המועצה האזורית דרום השרון, ומרכזת חג השישים, זוכרת שנים של עוני, או "שנים של אין", וגם את תחושת הנחיתות של ילדי נחשונים מול תלמידי הקיבוצים האחרים ב"רמות חפר".
"לא רק שהיינו קטנים ועלובים, גם הגענו מחור, במושגי אותן שנים, כי נחשונים היה רחוק, וקשה היה להגיע אליו. כשהתלמידים מכל הקיבוצים הקרובים חזרו כל יום הביתה אחרי הלימודים, אנחנו היינו נשארים במוסד, והרגשנו מסכנים. רק בסוף השבוע הגיעה המשאית, להסיע גם אותנו הביתה. עברו שנים עד שהתחלנו להבין שאנחנו לא חור, ואפילו שווים משהו".
כבר לגמרי לא חור, נחשונים. להיפך: קיבוץ אטרקטיבי בהחלט, שלא עוזבים אותו אלא מבקשים להצטרף אליו. אחרי שתסתיים קליטת הבנים, יתפנה לקליטת אחרים, "ויש אלינו פניות בלי סוף", אומרת מאיה. "מה רע? מרכז הארץ, חברה נחמדה, חינוך טוב. בכל מקרה, הרחבה לא תקום כאן. תהיה רק קליטה לחברות".
צביקה, שרואה רק טוב, מנתח: "כשחברים כבר לא מתבשלים במסכנות של עצמם, מכירים בערכם, וזוקפים את הראש בגאווה - זה מעורר רצון להצטרף. תוסיף לזה הנהגה טובה, וכאן היא באמת טובה, והעסק דופק".
גם את זאת מאשר אריה שפיר. "בשנים הראשונות, אחרי ההפרטה", הוא מספר, "היתה כאן שממה חברתית ותרבותית, וזה היה עצוב, מייאש, כי בעבר הרחוק היינו קיבוץ מאוד תוסס, פוליטית ותרבותית. ההפרטה כינסה את החברים בבתיהם, אולי כתגובת-נגד לעבר, לשנים הרבות של קולקטיביות לוחצת. אנשים לא היו מוכנים לקבל תפקידים, לא פעלו ועדות, לא התקיימו חגים ומסיבות. עכשיו זה השתנה לגמרי.
התרבות התעוררה, המון חברים משולבים בפעילות, ממלאים תפקידים, והכול מאורגן היטב. לחבר הוותיק אין תחושה שהוא בודד לגורלו. חזרה תחושת היחד".
צביקה רמות: "ניהלתי בעבר קיבוצים, ויש לי למה להשוות, ואני יודע שנחשונים של היום הוא קיבוץ למופת, וגם מכין עצמו היטב לעתיד. הכנו תוכנית חומש שמקיפה את כל התחומים, עד לפרטים הקטנים, ונקפיד לעבוד על פיה. בסקר שביעות רצון שקיימנו לא מזמן, קיבלנו משוב מאוד חיובי". לא ירחק היום, הוא צופה, עניין של כמה שנים, ואוכלוסיית הקיבוץ תוכפל, וגם המאזן הדמוגרפי ישתנה לחיוב.
על גל ההתעוררות ותחיית הביטחון העצמי - מבקשת לרכוב כרמית, האחראית על מסיבת החג (ב-24 בספטמבר). המסיבה שהיא מארגנת היא חתיכת הפקה. האירוע ייפתח במפגש המוני של חברי גרעינים, יוצאי חברות נוער וחברי הקיבוץ, על מדשאות הפארק, ואחריו יעלה מופע גדול שמביים במאי מבחוץ, המשלב קטעי משחק, שירה וקטעי וידיאו, חלקם מארכיונים של חברים, וחלקם חדשים. חמישים חברים וילדים שותפים בהפקה.
לא כל החברים מפרגנים, מודה כרמית. ישנם שמערערים על ההוצאה הכספית החריגה, עדיין שבויים במורשת ה"אין" הישנה, ובהצנע-לכת. "אני", אומרת כרמית, "בדרך כלל נגד דברים גרנדיוזיים. אני דווקא דוגלת בצניעות, ונוהגת כך גם בתפקידי כמנהלת בית ספר, אבל הפעם חייבים לעשות משהו גדול ומרומם".
|
